יום המאבק הבינ"ל באלימות כלפי נשים צוין השנה בתל-אביב בצל החיפושים אחרי האנס הנמלט בני סלע. עובדה שרק מחדדת את התופעה שנשים לומדות לחיות אתה כמעט כמובנת מאליה: הפחד. והזהירות שהוא מכתיב. לא ללכת לבד ברחוב חשוך. להביט אחורה בחשש. לחשב צעדייך לא פחות מלהחיש אותם: מה לעשות אם זה שהולך שם מאחור יתברר ככזה שאכן עוקב אחריך? להמשיך ללכת בקצב רגיל כדי לא להסגיר את החרדה שעלולה להחמיר את הדברים, או לפתוח במנוסה? אלוהים, שאגיע כבר לצומת המואר.
לפני שנים די רבות קיבלתי טרמפ הביתה עם מישהו מהעבודה. קצת לפני המחלף שבו צריך לרדת מהכביש המהיר התברר לי שהוא לא התכוון לעשות זאת אלא להוריד אותי – השעה שעת ערב מאוחרת – על הכביש המהיר, שאטפס לי בחושך מוחלט דרך הגדרות ואגיע למקום מגורי. הייתי צריכה לבקש ממנו שיירד בטובו במחלף ויכניס אותי עד לביתי. הפליאה על כך שאותו אדם התכוון אכן להוריד אותי בחשכה על אם הדרך הוכפלה כשהוא סיפר לי, בתגובה לבקשתי, שהוא לא היה רוצה שהבת שלו תחשוש. מבחינתו שתיסע חופשי בטרמפים ותרד לבדה בחשכה. העיקר שלא ייפגע אמונה בבני-אדם.
במובן מסוים הקושי למצוא את שביל הזהב בין הרצון לשמור על ילדך לבין הרצון שלא יגדל חשדן וחסר אמון מוכר לכל הורה. ועם זאת, הקלות שבה היטה אותו אב את כף המאזניים לכיוון השני הכתה אותי בתדהמה. בעיקר משום שהאופן שבו דיבר על העניינים הללו הסגיר חוסר הבנה מוחלט מה פירוש לגדול ולהתהלך כאשה בעולמנו. עד כמה דברים שלו נראים מובנים מאליהם כלל לא באים בחשבון אפילו כאפשרות מחשבתית. ב-10 הדקות שנותרו לנו לנסוע יחד (הסיבוב שהיה עליו לעשות למען ביטחוני לא היה כל-כך ארוך, ככלות הכל) הסברתי לו קצת על הפחד הראשוני הזה שכל אשה יונקת עם חלב אמה. מהו המצב הבסיסי, הקיומי כמעט, של אשה בעולם.
מקרי אונס כמו שביצע בני סלע הם מקרה קל מבחינת הגינוי וההסתייגות הגורפים שהם זוכים לו. אבל באופן מעוות הם גם הופכים להיות אמת המידה לאונס "אמיתי". כזה שבו אדם זר מתנפל עליך בפינה שוממה, או חודר לדירתך, ותחת איומים על חייך מבצע בך את זממו. אלא שמרבית מקרי האונס אינם כאלה. הם מתבצעים על-ידי אדם המוכר לנאנסת, לעיתים במה שקרוי date rape, ורובם אינם ביטוי לסטייה כמו "סאדיזם מיני" (כפי ששמעתי את הפסיכיאטר שטיפל בסלע מתאר את ההפרעה שלו) אלא של אלימות פשוטה נגד נשים. אז המנגינה החברתית משתנה לפתע. אז הנאנסת צריכה להוכיח שאכן היתה נתונה לאיום, שהתנגדה, שחששה לחייה. אולי רמזה שהיא מעוניינת? אולי פלירטטה? ומה פתאם שתתה בחברת גבר זר? ואם אמרה לו לא בשלב מאוחר יחסית היא בכלל צריכה להרגיש שהיא ביצ'ית חסרת רחמים המותירה את הקורבן(!) שלה עם כאב ביצים. אם לא יצאה חבולה ומדממת, פיסות עור מתחת לצפורנייה, כנראה שבעצם הסכימה.
יש המתקוממים על הסיווג ה"מיוחס" שזוכה לו רצח נשים על-ידי בני-זוגן, כמו גם זה של אונס או תקיפה מינית. ככלות הכל, רצח הוא רצח ותקיפה היא תקיפה. למה רק סוג אחד זוכה שיציינו אותו ביום מאבק שנתי? מה שהם מפספסים הוא שמעבר להיותם רצח או תקיפה, וככאלה ודאי אינם גרועים או מתועבים מכל מקרה אחר, הם מהווים ביטוי לדפוס חברתי. אין זה מקרה שנשים הן רוב הנאנסות, והנרצחות בתוך המשפחה. זוהי תופעה המבטאת את הפיכת האשה לחפץ; לרכוש הגבר במקרה שהוא בן-זוגה. אלימות נגד נשים איננה מנותקת ממעמדן הנחות של נשים בחברה, ולכן המאבק נגדה חורג ממאבק רגיל נגד עבריינות.
הלילה נשים בתל-אביב פוחדות במיוחד. אבל הן פוחדות כל השנה. הן רק התרגלו.
