קרוא וכתוב

לפני כתשע שנים ערכתי בבצלם דוח שנקרא 'במורד הסיפוח'. אולי נכון היה יותר לכנותו בדרך לאפרטהייד, שכן הוא תיאר מצב שבו בעוד שרוב ההתנחלויות הוקמו על קרקעות שהוכרזו רכוש הציבור, הרי הציבור הפלסטיני, שקרקעות אלה אמורות להיות רכושו, סולק מהן. לא זו בלבד, אלא שנאסר על פלסטינים להיכנס לשטחן, כלומר לאדמותיהם, אלא אם ניתן לכך אישור מיוחד. מי שמותר לו להיכנס אל שטחי ההתנחלויות הוא "ישראלי", שהוגדר לצורך כך: "תושב ישראל, מי שמקום מגוריו הוא באזור והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, התש"י-1950, כפי תוקפו בישראל, וכן מי שאינו תושב האזור, ובידו אשרת כניסה בתוקף לישראל". 

מלכתחילה חיו באותו אזור אוכלוסיות שהיו כפופים לדינים שונים. בינתיים המצב החמיר. כבישים לישראלים בלבד ואף איסור על ישראלים להסיע במכוניתם פלסטינים.
למרות זאת קמה צעקה גדולה כשג'ימי קארטר העז להשתמש במִלה אפרטהייד בהקשר של פלסטין בכותרת ספרו החדש.
השוואות היסטוריות הן תמיד בעייתיות. שום תופעה לא חוזרת על עצמה בדיוק כפי שהתרחשה בפעם הראשונה שבה עלתה על בימת ההיסטוריה. מלבד זאת, בכל השוואה בכלל יש צד שווה ויש צד שונה שעל שניהם צריך לעמוד, אחרת לא היה מקום להשוואה כי היה מדובר בזהות גמורה.
בשטחים הכבושים מונהג משטר של הפרדה תוך שלילת זכויות מצד אחד, הכפוף לדין אחר מזה שכפופה לו אוכלוסייה אחרת החיה באותו שטח. אם לא רוצים לקרוא לזה אפרטהייד אפשר לקרוא לזה שולה. העניין הוא המהות.

בהחלטה שניתנה בבג"צ אתמול, דחה בית המשפט את העתירה נגד איסור על סטודנט לרפואה באוניברסיטת אל-קודס לקבל היתר כניסה לישראל כדי לעשות את הסטאז' שלו בביה"ח אל מוקסאד. הסטודנט הוא תושב עזה במקור שכבר שנים מתגורר באבו-דיס. בית-החולים נמצא במזרח ירושלים (שטח שסופח לישראל), ואילו האוניברסיטה, שנמצאת אף היא במזרח ירושלים, נחשבת כבר לשטחים. המדינה טענה כי העותר חבר בחזית העממית ומהווה סיכון ביטחוני. אך מעניין במיוחד הגיוס של הפריבילגיה הידועה של מדינה מכוח ריבונותה, להחליט את מי להכניס לגבולותיה: "לעותר, שאינו אזרח ישראל, וככל זר אחר, אין זכות שבדין להיכנס לתחומי המדינה, שכן המדובר בפריבילגיה, אשר נתינתה ושלילתה מסורות לשיקול דעתה הרחב של מדינת ישראל". 

נעזוב לרגע את היחסים המיוחדים בין הנתינים הפלסטינים לבין ישראל מתוקף משטר הכיבוש של האחרונה (גם אם מקבלים את הטענה שבעזה הוא הסתיים, הרי יש השלכות לקיומו שם במשך שנים). החלטה זאת כמו החלטות רבות לפניה האוסרות על כניסה לישראל של פלסטינים מכוח השוואתם לנתינים זרים, מתעלמת באופן שיטתי מעניין אחד מהותי: בעוד שישראל אוסרת על כניסתם של פלסטינים לשטחה ומצדיקה זאת בכך שהם נתיני אויב (או למצער "נתינים זרים"), היא מתירה לאזרחיה להוסיף להתיישב באותם שטחים שהיא רואה בהם כמדינת אויב. גם הגדר מהווה מכשול חד-צדדי כזה, למנוע כניסה משם הנה, אך לא מכאן לשם. ליהודים אזרחי ישראל (ואף שאינם כאלו) מותר לעבור לשטחים הכבושים ולהתיישב שם. לנתיני השטחים הכבושים – אסור להיכנס לישראל, לא כדי להתאחד עם בני-זוגם, לא כדי ללמוד כאן, ולעיתים קרובות אף לא כדי לקבל טיפול רפואי או לשבת ליד בני משפחתם שנפגעו מירי צה"ל ואושפזו בארץ. יאיר את עינינו השופט רובינשטיין (שרק הלך בדרך שכבשו רבים וגדולים לפניו, אם כי הרטוריקה שלו מעצבנת במיוחד): איך לקרוא למדיניות כזאת?