קרוא וכתוב

למי אין בושה / 2007 תהיה שנה בלי עִתון / הסיכום של 'קרוא וכתוב' / הודעה לקוראת

האיש ללא בושה

הלא הוא אברהם בורג, המערער על ההחלטה שלא להמשיך לתת לו רכב צמוד ונהג עד סוף ימיו. ההטבה הזאת הגיעה לו כיו"ר הסוכנות לשעבר וכעת אמורה להסתיים שכן היא מסתיימת גם עבור ראשי-ממשלות לשעבר, שאל התנאים שלהם מוצמדים אלו של יו"רי הסוכנות. לבורג כבר שמורות שתי חלקות קבר בחלקת גדולי האומה(!), האחת כיו"ר הסוכנות לשעבר והשנייה כיו"ר הכנסת לשעבר. בשני קברים אי-אפשר לשכב בו-זמנית ככל הידוע לי (אם כי עבור בורג אולי ישנו גם את חוקי הטבע); אבל אם אפשר להמשיך לנסוע על חשבוננו, במדינה המפקירה את החלשים שבה – זקנים, חולים, נכים, ניצולי שואה ובעלי-חיים – אז למה לא? למה לא להמשיך לגרוף מהקופה של גוף ציבורי וגם לעשות קופה ועוד קופה בעסקים פרטיים? הרי גבוה גם שכר הטרחה של עורכי-הדין הבכירים, שנחלצים להוציא מכל מיני עסקאות. אין גבול לחמדנות. ולחוסר הבושה. וגם לשחיתות, לממן רכב ונהג צמוד מתרומותיהם של יהודי אמריקה, ולחוצפה לערער על ההחלטה להפסיק סוף-סוף את השחיתות הזאת. אני מקווה שפוליטיקאי חלק לשון כבורג מבין את ההבדל בין הטיעון משפטי שעליו הוא מתבסס בדרישתו, שאולי יימצא כתקף, לבין העניין הציבורי הפסול שמבטאת עתירתו. מה דעתך, אברום, שמי שהולך "לעשות לביתו" (כאילו בכל השנים שבהן היתה לו קריירה ציבורית לא קיבל מאִתנו משכורת, וכאילו העסקים החדשים שהוא עושה לא מתבססים בעיקרם על הקשרים שיצר בזמן "שליחותו הציבורית"), גם יתכבד ויממן את נהנתנויותיו בעצמו?

שנה בלי עתון

קרוב לוודאי שההחלטה שתשפיע ביותר על חיי היום-יום שלי ב-2007 היא החלטתי להפסיק את המנוי לעיתון הארץ, לאחר 25 שנים. לא פשוט. כמעט גירושין. עד לפני כשנתיים לא יכולתי לתאר לעצמי את חיי בלי עיתון עם הקפה של הבוקר. מה נשתנה? העיתון. ההחלטה גמלה בלבי לפני חודשים אחדים, ואף ניסחתי מכתב למו"ל ולעורך על-מנת לנמק את החלטתי לפרוש ממועדון הקוראים הנאמנים שלהם לאחר שנות דור. לבסוף החלטתי לגנוז את המכתב, אבל לממש את ההחלטה. אם ממחלקת המנויים ממש יתעקשו לדעת למה עזבתי אותם, אתן להם תקציר. מי שעוקבת אחרי הבלוג הזה יודעת, ודאי, את עיקרי הדברים. אומר רק כי יש די סיבות כדי להגיע להכרה שהגיע הזמן להיפרד. אני לא שואבת הנאה מרובה מלקטר על עיתון הבית שלי אבל להמשיך לשמור לו אמונים, כמו שמקובל באיזה טרנד "אינטלקטואלי" לא חדש במיוחד.

תשאלו האם המתחרים טובים יותר? ממש לא. וגם אין בכוונתי להימנות עם קוראיהם מעתה. הארץ הוא עדיין העיתון הפחות רע בישראל, אבל בגלל זה מצפים ממנו ליותר. אם עד לפני כשנתיים היה חשוב לתמוך בו בשל נסיונו להיות עיתון איכותי, הרי יש גבול גם למאמץ. היום התמורה שמקבלים עבור המאמץ הזה מטה את כפות המאזניים לכיוון השני. 2,000 שקל לשנה*, חברים, הם יותר מדי בשביל לתמוך במי ששולח את כתב המוסף של העיתון האיכותי לספר על סדנא שבה למד איך להשכיב מה שיותר נשים. במיוחד שהשנה צפויות לי הוצאות גדולות בתחום אחר. בבית הירושלמי עדיין קוראים אותו ואני מניחה שאמשיך לקרוא בו חלקית גם דרך האינטרנט. מנסיוני כקוראת כזאת בעת שהותי בחו"ל השנה זה חוסך הרבה זמן, שאני מתכוונת להפנות לטובת קריאת יותר ספרים, אינשאללה.

* ועוד היד נטויה. שלא כמו עתונים אחרים, הארץ לא הוריד את מחירו עם ירידת המע"מ (מעניין מה בדה-מרקר היו כותבים על זה), ורק לאחרונה העלה שוב את מחירו.

הרשימות הנקראות ביותר ב-2006

אם כולם עסוקים בסיכומים גם לנו מותר. הנה הסיכום של 'קרוא וכתוב', בדמות הרשימות הנקראות ביותר ב-2006. בסדר כרונולוגי:

* ואם זה לא היה ראש הממשלה
* מינכן (ומה לא למדנו מאז)
* הכחשת השואה וחופש הביטוי
* הצילו את דארפור
* משחקים בחיינו ובעתידנו
* אדמה משוגעת: אגרוף בבטן

לקוראת שירי שינברג

התשובה ששלחתי לך חזרה פעמיים. נא צרי קשר שוב עם כתובת אי-מייל נכונה. זאת ההזדמנות לבקש גם משאר הקוראים הכותבים לדייק בהקלדת האי-מייל שלהם, כדי שיוכלו גם לקבל את התשובה. שנה טובה.