מישהי ציפתה לחשבון-נפש מהתקשורת לאחר ההתנהלות השערורייתית שלה בפרשת רמון? מי שעדיין תמימה דיה לצפות התאכזבה כמובן. מי שמתמחה במתיחת ביקורת על כל התבל ואישה – ממלא פיו מים כשמדובר בחשבון נפש שעליו לעשות בעצמו. האש ממשיכה ללחך את בית-המשפט, או לכל היותר מוסטת מיד לכיוונים אחרים, כמו ניתוח שגיאותיו של רמון וקו-ההגנה שלו; כאילו התקשורת לא היתה שותפה נלהבת לקו הזה והתמסרה לו ללא שמץ של ביקורתיות. במשך שבועות היינו כולנו חשופים לספינים של רמון באמצעות עושי דברו בתקשורת, כולל הכפשת המתלוננת, באמצעים שמבהירים כי התקווה שהמוסר הכפול חלף מן העולם וכי שום אשה איננה צריכה להיות מושא לשימוש בגופה בלא הסכמתה – היא תקוות שווא.
אודה ואתוודה שמן הסתם גם אני הלכתי שולל ברמה מסוימת אחרי הספינרמון, שכן מתחילת הפרשה סברתי שהוא יזוכה, לכל הפחות על-ידי רוב ההרכב, גם אם בלוויית אמירות קשות מצד בית המשפט, שיקשו עליו לחזור למשרד המשפטים. קודם זיכתה התקשורת את רמון בבית-הדין שלה, ואחר-כך "נדהמה" מפסק-הדין האמיתי. הפרשה הזאת צריכה ללמד את כולנו לקח שהראיות שיש לפני בית-המשפט שונות מהספינים של התקשורת, וגם הקריטריונים שעל-פיהם הוא שופט הם שונים, ברוך-השם.
אפשר לבקר כל פסיקה של בית-המשפט. צריך לעשות זאת כשיש מקום לכך. אבל התקשורת מתמחה בהכאה על חטא על חזה הזולת בלבד – חטאתם עוויתם פשעתם – גם כשחלק מהפסיקה הזאת היא כתב-אישום חריף נגד התקשורת עצמה. כן כן, יש לנו העין השביעית. והעין השביעית אמרנו כבר? והיכן הביקורת העצמית בעיתונים עצמם, ששימשו במשך שבועות בימה לגרסאותיו של רמון, ולא בחלו גם בעבירות על החוק כמו פרסום עדויות ממשפט המתנהל בדלתיים סגורות? חלק מהעיתונאים אוהבים להתגאות בכך שאצלנו אין עיתונות צהובה נוסח בריטניה. נכון. אבל אצלנו חוסר הסטנדרטים חדר בדלת הראשית לעיתונות האיכות, עלק. בבריטניה לעולם לא הייתי מעלה על דעתי להניח את ידי על הסאן. בישראל עד לפני חודש נכנס לביתי מדי יום העיתון שפירסם את העדויות הנ"ל ללא כל בושה או התנצלות.
כתבתי כבר מספר פעמים על-כך כי מקבילותיו של העיתון הזה (מקבילותיו לפחות על-פי יומרתו), מפעילות סטנדרטים נוקשים של ביקורת עובדות מערכתית, מפרסמות יום-יום מדור תיקונים שמבקר גם שיקולי פרסום ולא רק טעויות בעובדות, ומעסיקות עורך ציבורי או נציב קבילות המפרסם את ממצאיו באופן קבוע בטור במדור הפובליציסטיקה של העיתון, המוקדש – כן כן! – לביקורת עצמית על מה שפורסם בעיתון המשלם לו את משכורתו.
אם לתקשורת לא אכפת מרמתה המקצועית ומעמידה בסטנדרטים מקצועיים "סתם" כדי להיות תקשורת טובה ואיכותית יותר, היא תביא על עצמה הגבלות חיצוניות. כאשר פרקטיקה או עיסוק מסוים לא נוטלים על עצמם הגבלות מרצון כדי להתאים עצמם לערכי המסגרת הדמוקרטית שבהם הם פועלים – יבוא המחוקק ויעשה זאת על-ידי רגולציה חיצונית. נגד רגולציה כזאת נעמדת התקשורת על רגליה האחוריות, ובצדק במידה רבה, אבל היא תהיה הכרחית אם התקשורת לא תחיל על עצמה באופן נוקשה רגולציה עצמית, שתכבד ערכים כמו פרטיות, כבוד האדם, עצמאות ההליך השיפוטי וכן הלאה. עבירת הסוב-יודיצה צומצמה מאד לפני שנים אחדות, והיום היא קיימת בספר החוקים לא ככל התייחסות לדבר הנמצא בהליכים משפטיים, אלא רק כהתייחסות מתוך כוונה להשפיע עליהם. חלק ממה שפורסם בתקשורת בשבועות האחרונים היה כזה ללא ספק. אם התקשורת לא תעבור תהליך נרחב ומעמיק של חשבון נפש, תלמד להכות גם על חזה היא ולהפנות מקצת מהביקורת שלה גם פנימה – היא תיאלץ לעשות זאת באמצעים כופים. עדיף לה ולכולנו לא להגיע לשם. אמנם מוטב היה שלא השוט הזה יגרום לתקשורת לנסות ולשקם את מעט היושרה שאי-פעם היתה לה, אם היתה לה, אלא עצם הרצון להשתפר – אבל טוב זה מלא-כלום.
