קרוא וכתוב

Oh yeah, and the check is in the mail

"אין מקום לפאניקה" – הכרזה שהיא מתכון בדוק לכניסה לפאניקה או ויברציות קלות. במיוחד כשהיא מושמעת מפי שר בממשלה, בספרו לציבור כי מידע על חיידק אלים שפגע במאות חולים הוסתר ממנו "כדי לא להכניס את הציבור לפאניקה". מהלך ממסדי רגיל, נגוע בהתנשאות של "אנחנו יודעים אבל אתם תדעו כשאנחנו נחליט" ובפטרנליזם של "יותר טוב שלא תדעו". סליחה, אבל את זה אנחנו נקבע.

אין מידע שאפשר להסתיר. במיוחד לא בעידן של תקשורת ההמונים. הכול דולף ומגיע בסופו של דבר לציבור. וכשהמידע מגיע בצורת שמועות לא רק שיש לו פוטנציאל הרבה יותר גדול ליצור פאניקה, אלא שמתוספת לו החשדנות הטבעית שבה מתקבל מידע שהוסתר. ככלות הכול, אם ניסו להסתיר אותו, כנראה שמדובר במשהו באמת רציני.
לכן, גם מנקודת מבטו של הממסד עדיף לו לחשוף את מקסימום המידע ביוזמתו. כדי שהמידע יהיה מדויק ולא יתנפח משמועות לא-מבוססות וגוזמאות כשהוא עובר מפה לאוזן; כדי שהמהלך יהיה מבוקר; כדי שניתן יהיה להיערך לתת מענה לסיטואציה המשברית (למשל, לאייש מוקד טלפוני שבו אנשים יוכלו לקבל מידע רפואי). כך תושג שליטה (יחסית) על הסיטואציה במקום שהיא תכתיב את מהלך-העניינים.

"הפעם אני חושבת שהם צדקו", אמרה לי מישהי בצהריים, "כי מדובר במידע שאין לאזרחים מה לעשות לגביו". נו טוב, גם לגבי האיום האיראני אין לי ממש מה לעשות. האם המסקנה היא כי צריך להסתיר אותו מהאזרחים? והחלטה לא להתאשפז עכשיו או להוציא מישהו שמצבו איננו קריטי מבית-החולים איננה בגדר משהו שאפשר לעשות? אבל הנקודה המרכזית היא הפטרנליזם שעבר זמנו. תם עידן הפטרנליזם. ברוכים הבאים לעידן האוטונומיה.  והמשפט "אין מקום לפאניקה" מפי דובר ממשלתי  – הוא צריך לקבל מקום של כבוד כמשפט רביעי לצד שלושת המשפטים הפחות ראויים לאמון בשפה האנגלית, על-פי המכתם הידוע. הלא הם:

* The check is in the mail;
* "Of course I'll respect you in the morning";  and
* "I'm from the government and I'm here to help you".