קרוא וכתוב

דרוש: מקום עבודה

קצת מפליא שאהוד אולמרט, אדם עם חושים תקשורתיים חדים, נפל  למלכודת של "זה מקום העבודה שלי", שכצפוי היה למשפט המצוטט של השבוע, ומקור לבדיחות והתחכמויות אין-קץ. אם להתייחס רגע ליציאה הזאת ברצינות, היא מתחברת היטב לאמירה קודמת של אולמרט, ש"ראש ממשלה צריך לנהל מדינה, הוא לא חייב אג'נדה". יחד הן מצביעות על גישתו של ראש-הממשלה שלנו למנהיגות, או שמא נאמר אין-מנהיגות בפוליטיקה: טכנוקרטית, חסרת סדר-יום ואף מודיעה שאין בו צורך, ובעיקר צינית להחריד. פשוט, הולכים לעבודה. עם הסנדוויץ' בתיק. אה, לא, סליחה, זאת לא העבודה הזאת.
אבל אם לנקוט בשדה-הדימויים שבו השתמש אתה, מר אולמרט, המעסיק שלך הם האזרחים. ואם להמשיך ולמתוח לרגע את מטבע-הלשון הזה, הרי בשוק העבודה שנוצר פה בשנים האחרונות – שלאהוד אולמרט חלק לא מבוטל בתפיסה העומדת מאחוריו – עובד יכול לקבל מהיום למחר הודעת פיטורין, לעיתים קרובות בלי שום זכויות או הגנה. לכן, אהוד, גם אם לדעתך האזרחים בחרו בך לארבע שנים, הכללים במקום העבודה שלך הם כאלו שאפשר לפטר אותך בכל רגע שבו נציגי האזרחים הללו מצליחים למצוא מועמד חלופי המקבל רוב של 61 בכנסת.  הרעיון העומד בבסיס העיקרון הממשלי הזה של החלפת השלטון הוא של ריבונות העם. והוא לא חדש, גם לא המציאו אותו בשביל אולמרט. לפעמים אפילו ראש הממשלה עוזב את עבודתו בגלל ביקורת ציבורית בלי שצריך להגיע לשלב הקונסטיטוציוני המכונה אצלנו אי-אמון קונסטרוקטיבי. מכאן שאפשר בהחלט, מכובדי, שבקרוב תצטרך לחפש לך מקום עבודה חדש. אגב, לא בטוח שתקבל מהמעסיקים הקודמים מכתב המלצה.

קובעת התרעלה

עוד בדיחה מבית היוצר של נאום אולמרט השבוע היתה שהוא קם כל בוקר ל"קלחת רעלים". ממש אפשר לראות את הסצינה הצבעונית שהיו רוקחים בוולט דיסני, של הקלחת המתבשלת ומעלה אדים שחורים. אלא שאולמרט הוא בעצמו רעלן לא קטן. ליתר דיוק, כמעט לא זכורה לי הופעה פומבית של האיש בתקשורת שבה פיו של האיש לא התיז ארס לכל הכיוונים. ישיבה בקרבתו בתכנית טוק-שואו פוליטית, נניח, היוותה סכנת הרעלה ממש. לא רק ליריביו אלא לכל מי שהעז להביע דעה שונה. נו, אז עכשיו הוא ב"קלחת רעלים". רחמונעס.

טיהור

וידוי פומבי היה מאז ומתמיד טקטיקה בולשביקית ידועה, שבה התוודה חבר על "פשעיו" לפני שאר החברים והיכה על חטא. אם היה לו מזל זה הספיק להם כדי להחזיר אותו אל התלם והחליף את משפט השדה, סליחה, החברים, שהיה השלב הבא בהיטהרות הקבוצתית. הטקטיקה הזאת רווחה לא רק במשטרים הקומוניסטיים הקשים אלא גם באי-אלו תנועות נוער ישראליות, קומונות, קיבוצים בתחילת דרכם וכל מיני קבוצות שביקשו לתקן את העולם ושכחו את האדם. הטקטיקה הזאת לא נעלמה מן העולם. הדיה המבאישים עולים, למשל, מדרישתו של השמאל הבריטי מאנשי-אקדמיה ישראלים לגנות בפומבי את מדיניות ממשלתם בשטחים כדי לקבל טיהור ופטור מהחרם האקדמי שביקשו אבירי החופש האקדמי הבריטים להטיל על ישראל. הווידוי הפומבי לא מת גם במדינות שסבלו בעבר מהשלטון הקומוניסטי ונחלצו ממנו (לכאורה), אך כפי שקורה לא מעט הוא מקבל טויסט כמיטב האירוניה של ההיסטוריה. כך, על-פי הדיווח, חוק חדש בפולין דורש מ-700 אלף עובדי המדינה להתוודות על קשרי העבר שלהם בדמות סיוע למשטר הקומוניסטי. כמאמר הפתגם הצרפתי, "ככל שמשתנה – נשאר אותו דבר".

למה?!

זאת השאלה הדורשת תשובה כשקוראים את זה.