קרוא וכתוב

במקרה יצא לי לצפות בהפרש של כמה ימים בשני סרטים: 'כשהרוח נושבת' ו'גן עדן עכשיו'. הראשון על המאבק האירי לעצמאות והשני על המאבק הפלסטיני לעצמאות. 

'כשהרוח נושבת', סרטו של קן לואץ', הוא סרט מצוין. סרט חזק וקשה, שהולך אתי מאז, מזה שבוע. העלילה מתרחשת ב-1920, בעיצומה של ההתקוממות האירית נגד השלטון הבריטי, שבסופה הוקמה הרפובליקה האירית ואילו צפון-אירלנד נשארה חלק מבריטניה, עד היום. הסרט עורר סערה בבריטניה, ותגובות קשות על האופן שבו הציג לואץ' את אכזריותם של החיילים הבריטיים. אך האמת היא שלואץ' איננו עושה הנחות לשום צד. למרות שללא ספק הסרט מסופר מנקודת המבט האירית, ולפחות חלקו הראשון מתוך הזדהות גדולה, הרי הוא מתמקד לא פחות מכך, ואולי יותר, במלחמות הפנימיות האיריות ובאכזריות ללא רחם שלהם, לא רק כלפי הבריטים אלא בעיקר זה כלפי זה. הוא מציג ללא הצטעצעות כיצד במסגרת מלחמת האזרחים שם קם אח על אחיו. בעיקר, הוא אינו שוכח את היחיד ומעביר באופן אותנטי וקודר את המחיר שהוא משלם על החלטתו להיות מעורב. המורכבות המוסרית של פעולה אלימה ושל פוליטיקה של מלחמת שחרור עולה מהסרט הזה בכל יפעתה (אם אפשר בכלל לתאר כך אמנות המייצגת אלימות, ואלימות קשה), ובעיקר בכל עוצמתה. זהו, בפשטות, סרט נוקב.

'גן עדן עכשיו' של האני אבו אסד, לעומת זאת, הוא סרט שבתחילה מוליך שולל. מפני שהוא יפה כל-כך. הגיבור יפה, הגיבורה יפה. המטרה – שחרור מהכיבוש – צודקת.  מה מאד הייתי רוצה לראות התעסקות אמנותית אמיצה בסיפור הכואב הזה. אבל מהר מאד עומדים על כך שזה פשוט סרט גרוע. גרוע כי הוא פשטני, כי אין בו שמץ של מורכבות. כמעט פמפלט פוליטי משעמם. הגיבורים נושאים נאומים נרגשים המתמצתים בשטחיות את ההיסטוריה של הכיבוש הישראלי שדוחף אותם, לטענתם, לבצע פעולות התאבדות. להיות לנרצחים ולרוצחים. ההתלבטות המסוימת של הגיבור, עד למעשה הסופי, איננה מנומקת באופן ברור ומשכנע, ודאי שאינה קשורה למניעים מוסריים.  גם הגיבורה – שהפגישה אתה מהווה בעצם את סיבת ההתלבטות – אשר מייצגת את ההתנגדות לפעולות ההתאבדות הפלסטיניות, לא עושה זאת מטעמים מוסריים אלא מטעמים אינסטרומנטליים (בכך היא אכן מייצגת את רוב רובו של המיעוט הפלסטיני שמתנגד לפעולות אלו, יש לומר). הסייען שמסיע את שני המתאבדים ליעדם הוא ישראלי-יהודי המקבל כסף עבור כך, כמה כאלו אנו מכירים מהמציאות העגומה? ובעיקר, האוטובוס שבו מתפוצץ לבסוף המתאבד (בלי דם ובלי נפגעים, רק במסך המתבהר ללובן מבהיק בסיום הסרט. גן עדן, כאמור), נוסעים כמעט רק חיילים במדים. ממש אוטובוס תל-אביב טיפוסי. כביכול הפעולות האלה מכוּונות ליעדים צבאיים, ולא לאוכלוסייה אזרחית. זה כבר לא פספוס, זאת הונאה בכוונה תחילה, שלא מצביעה על יושר מצד יוצרי הסרט אבל מרמזת על כוונתם האמיתית, אם לא עמדתם עליה עד כה. 

לא הוגן להשוות את 'גן עדן עכשיו' לקן לואץ' הגדול באמת. לידו כמעט כל אחד אחר מחוויר. במקרה, כאמור, ראיתי את שניהם בשבוע החג. אבל האמת ניתנת להיאמר ש'גן עדן עכשיו' הוא פלקט פוליטי גרוע גם ללא השוואה לכלום. חבל.