קרוא וכתוב

לא, לא מלחמת לבנון השנייה אלא המלחמה שהתפתחה בעקבותיה – בין ועדת וינוגרד לבג"צ ובין בית המשפט לדמוקרטיה של נציגים.

ההתנגשות החזיתית בין ועדת וינוגרד לבג"צ ובעיקר תִלֵי המילים שנכתבו על העילה לכך – כבר חרגו מעבר לכל פרופורציה. בעיסה הזאת התערבבו להם מרכיבים מתחומים שונים, טעויות משפטיות של פרשנים, אי-הבחנה בין עיקר לטפל, ובלבול בין משאת נפש פוליטית לבין הליכים מוסדיים נדרשים. אולי בחמין תרכובת כזאת משביחה את העיסה (לא יודעת, לא אוכלת), אבל לדיון הציבורי בנושא – זה בהחלט לא מועיל. בהערותי אני מבקשת להתרכז בבלבול המסוכן ביותר, בעיני, שהוא בין התחום המשפטי לתחום הפוליטי.
חקירה דוגמת זאת שהממשלה החליטה לבצע שייכת לתחום הציבורי של קבלת החלטות, ביצוען ותפקוד הגופים הרלוונטיים בזמן מלחמת לבנון השנייה. סחיבת הנושא לזירה המשפטית, כמו תמיד בישראל, מעניק לבג"צ תפקיד לא לו, ונובע, כרגיל, מחולשת המערכת הפוליטית; במקרה זה, האופוזיציה שמבקשת לנגח את הממשלה על תפקודה. לבית המשפט יש תפקיד משפטי וסמכויותיו אמורות להיות מוגדרות. כשהמערכת הפוליטית-הציבורית מבקשת ממנו לבצע, למעשה, את התפקיד שלה אין כוח לבצע, והוא "נגרר" בשמחה – התוצאות עלולות להיות הרות-אסון לדמוקרטיה הישראלית, או מה שנשאר ממנה.

1. לממשלה אין חובה משפטית לחקור

נושא עיקרי שנחקר, ושבו אתרכז, הוא תפקודה הפוליטי של הממשלה. (בנוסף לכך נחקר תפקודו של צה"ל, שיש מסגרות אחרות ונוספות שאמורות לבחון אותו). זהו נושא שאמור להידון בראש הראשונה בכנסת ובתקשורת.  שום ממשלה אינה חייבת להקים גוף כדי לחקור טענות שנכשלה בתפקוד פוליטי. יש הבדל חשוב ומשמעותי בין טענות על תפקוד פוליטי לקוי לבין חריגה מנורמות פליליות או אתיות, וחובה להבחין ביניהן.
מחול השדים התחיל מרגע שהוגשו העתירות הראשונות נגד עצם הקמת ועדת וינוגרד, כוועדת בדיקה, ולא ועדת חקירה ממשלתית. לעותרים היה טיעון אחד בעל בסיס משפטי איתן למדי, שגרס כי לא מדובר כאן בנושא לועדת בדיקה כפי שזאת מוגדרת בחוק הממשלה. הרוב בבית המשפט העליון לא קיבל טענה זו. בג"צ נמנע בסופו של דבר מלהתערב, ובכל מקרה לא יכול היה להורות לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית (כלומר יכול, אך בכך היה חורג מסמכותו); לכל היותר לומר לה כי אם היא מבקשת חקירה עצמאית וחיצונית בנושא כל כך רחב – הדרך היחידה הפתוחה לפניה בחוק היא ועדה לפי חוק ועדות חקירה. אולי בית המשפט הבין כי נדרשת ממנו זהירות-יתר כאן, שכן פסילת ועדת בדיקה היתה סוללת את הדרך לוועדת חקירה ממלכתית, ולמעורבות רבה מאד שלו עצמו בנושא, שכן נשיאתו היתה זאת שעל-פי חוק ממנה את חבריה (אך אינה שותפה בניסוח כתב המינוי, כפי שיש הטועים לחשוב). לממשלה אין חובה משפטית לחקור טענות בדבר כשליה וכישלונותיה בתפקוד פוליטי. מרגע שבחרה (או אולצה פוליטית) לעשות זאת, היא רשאית לקבוע באיזו דרך מבין הדרכים העומדות בפניה לעשות זאת. היא נושאת באחריות פרלמנטרית לכל החלטה בעניין זה והכנסת יכולה להצביע בה אי-אמון אם הדרך שבחרה בה אינה נראית לה. משלא רצתה הממשלה בוועדת חקירה ממלכתית, האופציה המעשית היחידה שעמדה בפניה היתה ועדת בדיקה, כי אלו הם שני הגופים היחידים שניתן להקנות להם את הסמכויות הנדרשות כמו זימון עדים, דרישה להמצאת מסמכים ואף חסינות מחבוּת בתביעות. האופוזיציה יכולה וצריכה לרצות להפיל את הממשלה בשל תפקודה במלחמת לבנון או בשל הדרך שבה בחרה לחקור את המלחמה. זה איננו תפקידו של בג"צ. מה שמתרחש כעת מראֵה – למי שעדיין צריך לכך ראיה – כיצד הדוקטרינה של "הכל שפיט" של ברק גורמת לא רק למשפטיזצייה של הפוליטיקה אלא לכניסת בית המשפט לתחומים לא לו, שעלולה להגיע לכדי איום של ממש על הדמוקרטיה כשלטון של נציגים (ראו בהמשך).

2. בדלתיים סגורות?

אחת הטענות שנשמעות היא כי לו היתה מוקמת ועדת חקירה ממלכתית, הרי דיוניה היו מתקיימים בדלתיים פתוחות על פי חוק והיו מתייתרות העתירות שתפרסם את הפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפניה. למעשה, החוק אומר כי ועדת חקירה ממלכתית תקיים את דיוניה בדלתיים פתוחות אלא אם החליטה אחרת. ועדת אגרנט החליטה אחרת, כידוע. גם ועדת חקירה ממלכתית, לו היתה מוקמת, לא היתה בהכרח פותחת את כל המידע שמובא לפניה לציבור בזמן אמת. פרשנים רבים מנפנפים בחוק חופש המידע (במידה שאינם טוענים באופן מופרך למדי שזהו עניין של חופש הביטוי), אך שוכחים כי לחוק זה חריגים לא מעטים, שרבים מהנושאים שבהם עוסקת ועדת וינוגרד נופלים, כך נראה, לגדריהם. אם הדין הישראלי מטיל איסור פרסום על הפרוטוקולים של ישיבות ממשלה – לא נראה סביר כי העובדה שועדת בדיקה נחשפת לפרוטוקולים אלו תצדיק את פרסומם הפומבי. אינני יודעת מה עומד באמת מאחורי סירובה העיקש של ועדת וינוגרד לפרסם את הפרוטוקולים של העדויות. האם מדובר בקשיים של ממש שיפגעו בעבודתה או ביכולת לבצע בדיקה אמיתית ומשמעותית בעתיד, או בניסיון נואל לחפות על הדרג הפוליטי. אבל לפעמים מדיניות היא נכונה גם אם היא ננקטת מן הסיבות הלא נכונות. אין זה בא לפטור את ועדת וינוגרד ואת הפרקליטות המייצגת אותה מאחריות להתנהלות תמוהה, מוטעית, ולעיתים אף מבישה, בעיקר מרגע שבית המשפט אמר את דברו. אבל לגבי העניין המהותי-כביכול שבמחלוקת, הרי ההתעקשות כי הוועדה תפרסם את הפרוטוקולים לפני פרסום דוח הביניים שלה נראית לא באמת מהותית. הציבור אכן צריך לקבל מידע על התנהלות נציגיו כדי לממש את יכולתו לשפוט אותם מבחינה פוליטית-ציבורית; זהו תנאי נדרש לרעיון הדמוקרטי של נשיאה באחריות (accountability). אך אינני סבורה שזכות הציבור לדעת כוללת את הזכות לדעת כל דבר שנאמר בוועדה, ובעיקר לאו דווקא לפני שהיא מפרסמת את הדוח שלה.

3. היום שבו תיגמר הדמוקרטיה הייצוגית

הוא היום שבו ועדה – בדיקה או חקירה – תמליץ כי ראש ממשלה צריך להתפטר בשל תפקוד פוליטי לקוי. הוועדה צריכה להגיש מסקנות, נוקבות וחמורות ככל שיהיו, לגבי תפקודו של הדרג הפוליטי. את המסקנות הפוליטיות צריכים לקבל האזרחים. ישירות בקלפי, בהפגנות, או באמצעות נציגיהם הנבחרים בפרלמנט. למרות הביקורת שנהוג להשמיע על ועדת אגרנט בעניין זה, הרי ההפרדה שהיא שירטטה בין הדרג המבצע הממונה לבין הדרג הפוליטי היתה נכונה מבחינה דמוקרטית. בסופו של דבר, שלחו האזרחים את ממשלת המחדל הביתה, ובצדק. אבל אין קיצורי דרך, ואוי לנו שוועדה כזאת או אחרת, שאיננה מבטאת את רצון העם במובנו הדמוקרטי – תיקח על עצמה את התפקיד הזה. נציגינו בכנסת הם הם שצריכים לתבוע מן הממשלה דין וחשבון על פעולותיה הפוליטיות ונשיאה באחריות בגינן, בשם שולחיהם. לא לצפות שוועדת בדיקה או חקירה תשלח את הדרג הפוליטי הביתה במסגרת המלצות אישיות, לראות בכל מסקנה שאיננה כוללת המלצה כזאת משום מעילה של הוועדה בתפקידה, או לצפות שבית המשפט העליון יוציא עבורם את הערמונים מן האש. זאת איננה מלאכה פוליטית קלה והיא כרוכה בלא מעט תסכול, אבל יש להיזהר מפני פגיעה אנושה ברעיון שהממשלה צריכה לשאת באחריות פוליטית בגין מעשיה בפני שולחיה. ושאת האחריות הפוליטית הזאת צריך לקבוע העם בדרכים הדמוקרטיות שנועדו לשם כך, לא ועדת חקירה ולא בית המשפט. הדרג הפוליטי הוא דרג נבחר ואת החשבון אתו צריך לעשות העם, בין השאר על בסיס הממצאים והמסקנות שוועדה כזאת מגיעה אליהם. כולי תקווה שמסקנותיה יגרמו לעם לצאת לרחוב ולדרוש את לכתה של הממשלה. אבל היום שבו ועדה זאת או אחרת תפיל ממשלות באופן ישיר יהיה סופה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכן בית-המשפט צריך לנהוג ריסון יתר ולהיזהר רוב זהירות מפני החלת המשפט המינהלי באופן גורף על החלטות פוליטיות שהממשלה נבחרה בדיוק כדי לקבל אותן.  המלצותיה של ועדת כהן לגבי שרון לא גובשו בשל תפקודו הפוליטי הלקוי אלא בשל מעורבותו בפשעי מלחמה.  עיתונאים ואנשי ציבור המבקשים המלצות אישיות בדמות ראשו של פוליטיקאי זה או אחר, רצוי ראש-הממשלה – לא מבינים כי הם כורתים את הענף שעליו הם עצמו יושבים, יחד עם כולנו. הליכים דמוקרטיים לא יכולים להיות טובים רק כשהם מביאים לתוצאות הפוליטיות המועדפות עלינו. הבו לנו ממצאים ומסקנות, קשות ככל שיהיו. תנו לנו – האזרחים ונציגיהם הנבחרים – את מלאכת התרגום המעשי שלהן לכלל המלצות פוליטיות לגבי הדרג הפוליטי.

תודה לד' שבשיחות רבות אתו לובנו והובהרו הסוגיות שנדונו כאן