גם אני בכיתי כששחררו את ירושלים; כך קראו לזה אז. הייתי בת שש. שכבתי על הספה בחדר של ההורים (בקיבוץ כל דירה נקראה 'חדר', כי פעם זה היה גודלה. אבל ב-67 בית הורי באמת היה חדר וחצי). אבא שלי היה מגויס למילואים, וברדיו הודיעו על שחרור ירושלים. המתח שהצטבר בימי המלחמה (בימי ההמתנה אימנו אותנו בגן לרוץ אל השוחות כשנשמעת אזעקה) וגודל השעה שחילחלו אל הנפש הרכה עשו את שלהם, והדמעות הגיעו.
ירושלים מזמן לא מאוחדת, כפי שיודעת כל ירושלמית. לא יועילו כל הפראזות המושמעות ב'יום ירושלים', שהכיבוש – לא השחרור – נעדר מטקסיו וחגיגותיו לחלוטין.
הכיבוש הזה הוא בן 40 בעוד שלושה ימים. משמעות הדבר, בין השאר, היא כי גדל כאן יותר מדור שאיננו מכיר מציאות אחרת; שקשה לו לדמיין קווי גבול אחרים. מי היה מאמין ש"נחגוג" לו יומולדת 40. לכיבוש האלים, המושחת והמשחית, ההופך את חיי הפלסטינים לגיהנום ואוכל גם בנו כל חלקה טובה. שאוסר אותנו ואותם בעבותות של שנאה, חשדנות ופחד שקשה לתאר כיצד ניתן יהיה להתירם. שסיבך את חיינו כאן ומישכן את עתידם של ילדינו לדורות.
פרופורציה
זה לא הדבר היחיד שמציינים לו 40 שנים החודש. כותרת של מאמר שפורסמה אתמול בוושינגטון פוסט – זה קרה לפני 40 שנים – גרמה לי לפתוח אותו בהנחה שמדובר בכיבוש. המאמר ציין דבר הרבה יותר שפוי שארע אף הוא ביוני 67: הופעתו של התקליט האלמותי 'מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר' של הביטלס. ואולי עדיף באמת להתרכז בזה. אם רק היה לנו הלוקסוס.
קרוא וכתוב 