קרוא וכתוב

תמונות קשות מעזה. קרבות רחוב, בתי-חולים שהיו לזירות קרב כשפצועים מוצאים בהם להורג. מי שקולם אינו נשמע הם ארגוני זכויות האדם הישראלים. אכן, ארגונים אלו פועלים אל מול השלטון הישראלי, מעשיו ומחדליו. הוא זה הפועל בשמנו והוא החב לנו דין וחשבון על הפרת זכויות אדם, בין השאר; לא הפלגים הפלסטינים.

יש רק שתי בעיות בעמדה הזאת. האחת כללית, ושמה האוניברסליות של זכויות אדם. פגיעות בהן צריכות לעניין אותנו מעצם היותנו בני-אדם; לאומם של המעורבים איננו רלוונטי. השנייה נוגעת למעמדה של עזה. על פי עמדתם של רוב הארגונים האלה, הכיבוש הישראלי בעזה לא הסתיים עם הנסיגה; בעיקר משום שישראל שולטת בגבולות הרצועה, ביבשה בים ובאוויר. השאלה המשפטית בעניין שנויה במחלוקת: לא ברור אם אכן לישראל 'שליטה אפקטיבית' ברצועה, שהיא המבחן כדי לקבוע האם מדינה היא כוח כובש בשטח מסוים. דא עקא, שאם לשיטתם ישראל היא עדיין כוח כובש בעזה, הרי היא זאת שמוטלת עליה החובה להשליט שם סדר ולהגן על זכויות התושבים. היתכן כי נשמע מארגונים אלה קריאה לישראל להיכנס לעזה כדי להשליט שם את הסדר, כפי שהיא מחויבת לעשות על-פי תפיסתם? היתכן כי שבוע לאחר ציון 40 שנים לכיבוש תיקרא ישראל לשוב ולכבוש באופן פעיל את עזה? (הממ… בעיה: אם היא כבר כובשת איך אפשר לקרוא לה לכבוש?)

כמובן שמה שאחרים עושים או לא עושים, ופגיעות קשות בזכויות אדם שהם מבצעים, אינם בשום פנים צידוק למה שישראל עשתה ומוסיפה לעשות בשטחים הכבושים. אבל השתיקה הזאת  מצביעה על קושי יסודי יותר, השזור כחוט השני בעמדתם של גופים וגורמים "רדיקליים", עלק: הסלחנות כלפי ה"ילידים". עצימת עיניים כלפי פגיעות בזכויות אדם, לעיתים קרובות קשות הרבה יותר מאלו שמבצע המערב, עת מבצעים אותם שליטי או עמי העולם השלישי. לעמדה הזאת צריך לקרוא בשמה: גזענות. הפוכה, אם תרצו. מובלעת בה ההנחה שישנם עמים שלא ניתן או צריך לתבוע מהם את אותו סטנדרט מוסרי שאנו דורשים מעצמנו. אין מה לצפות מהם. את הזוועות שהם מבצעים מקבלים באנחה ותו לא. הצד השני של ההתנשאות, המגונה באותה מידה, הוא ההתבטלות. וגזענות היא גזענות גם כשהיא טובעת תחת מלל של דה-קונסטרוקציה. 

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור  [הפעם זה אפילו קשור לפוסט: לו היו זוועות דארפור מבוצעות ע"י המערב, היתה שוועת הגורמים האלה עולה השמימה. מוסלמים טובחים במוסלמים? את מי זה מעניין?]