ערב תשעה באב הוא עיתוי מתאים, כך אני מרגישה, להרהר בשאלה מדוע רבים כל-כך בעם שגלה מארצו פעמיים מרגישים כה מאוימים מהכרה באסונו של עם אחר, שגם חלקים ממנו גלו מארצו; בין אם ברחו ממנה מפחד המלחמה בין אם גורשו ממנה. מדוע הם חשים שזהו סוף הציונות? המדובר, כמובן, בהחלטתה של שרת החינוך יולי תמיר להכניס לתכנית הלימודים בערבית את הנכבה, הטרגדיה הפלסטינית של 1948. נכון, אין מדובר באותן נסיבות (בכלל קשה למצוא שני מקרים זהים בהיסטוריה). אפשר למתוח ביקורת על דרך פעולתם של נציגי העם הפלסטיני דאז, החל מהסירוב לקבל את החלטת החלוקה ועד לפתיחה במלחמה. אי-אפשר להתכחש לכך שמבחינת בני העם עצמו התוצאה של מלחמת 48 היא אסון שבסופו מצאו את עצמם מפוררים. חלקם מחוץ לארצם בלי יכולת לשוב (החוק למניעת הסתננות והתנאים הדרקוניים של חוק האזרחות דאז נועדו להבטיח זאת); חלקם מושפלים תחת שלטון צבאי במשך 18 שנים, מופלים עד עצם היום הזה (חוק קק"ל הוא רק דוגמא אחרונה ומדכאת במיוחד); חלקם פליטים פעם שנייה לאחר 1967. לפני שנים אחדות ראיתי תערוכה מרשימה בניו יורק, נדמה לי. היא היתה התוצר של בקשות שביקשו פלסטינים שונים מהיוצרת למלא כשהיא נוסעת לפלסטין, שאליה אינם יכולים לבוא. אפשר לאחוז בדעה פוליטית זו או אחרת לגבי הסכסוך, מקורו ואחריתו (אם בכלל). אי אפשר להתעלם ממה שמבטאת תערוכה כה נוגעת ללב.
אינני נמנית עם אלה שסבורים כי הכל הוא נראטיב. אני עדיין מאמינה מיושנת בעובדות, ויש להן מקום גם בתכנית הלימודים המדוברת. אך עובדות נתונות לפרשנויות שונות. וישנם ארועים רבים – גם בחיינו האישיים וגם בחיינו הקולקטיביים – שאנשים מפרשים באופן שונה מאד זה מזה. הפסיכולוגים מלמדים אותנו שבניגוד לעובדות, אי-אפשר להתווכח עם רגשות. ואני תוהה: מה ייגרע מאתנו אם נכיר ברגשותיהם של אחרים? בכך שהם רואים את תוצאותיו של אותו ארוע היסטורי עצמו באופן שונה? מה יקרה אם ניתן לרגשות האלה מקום וקול? לדעתי דבר לא ייגרע מאתנו אלא להיפך. רק מי שניחן בביטחון עצמי מספיק יכול להיות נדיב דיו כדי לאפשר לזולת לתפוס את מקומו. זהו ביטוי לעוצמה, לא לחולשה. אפשר להתנגד לתביעת השיבה ועדיין לצדד בכך ששלטים יוצבו במקומות שבהם היו כפרים שנחרבו, או שאינם עוד. אפשר לתמוך בהגדרה עצמית לאומית לעם היהודי ועדיין להכיר בכך שמימושה היה כרוך בסבל לאחרים, גם אם הם אחראים לו במידה לא מעטה. לימוד הנכבה – מלחמת הקוממיות מנקודת המבט הפלסטינית – צריך להיות חלק לא רק מתכנית הלימודים בבתי-הספר הערבים, אלא גם באלו העבריים. ההכרה בכאבו של הזולת איננה איום; היא צעד ראשון לפיוס.
ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור
קרוא וכתוב 