בבלוג המעניין של נדב פרץ, הרהורים של אבא, מתקיים דיון בשאלה "אז הכל בגלל שבייניש אשה?"
בעידודו של נדב, אני מעלה כאן את הרהורי על הנושא.
התשובה הקצרה לשאלה האם דורית בייניש מותקפת כי היא אשה, לדעתי, היא לא. אבל אופי וסגנון ההתקפה בהחלט קשורים לכך.
לתשובה הארוכה יותר אקדים ואומר שדעתי אינה נוחה משימוש לא הוגן במין, מוצא וכיו"ב כ"טיעון", מה שסוגר למעשה את הדיון. אם אשה טוענת שגרמו לה לעזוב תפקיד רק כי היא אשה, או מזרחית – אין ליריביה שום אפשרות לבסס את טיעונם שזה נעשה רק בשל אי-סדרים שהיתה אחראית להם, נניח. שימוש כזה במשתנה של מין, דת, גיל, מוצא או השתייכות אחרת סוגר כל אפשרות של דיון ממשי. במקרים הגרועים, הוא מנוצל כדי לשמש תעודת ביטוח נגד כל ביקורת, הזזה של מאן-דהוא מתפקידו, או פגיעה אחרת במעמדו, גם אם הן מוצדקות מאד עניינית. זה דבר שאי-אפשר לקבל אותו. ידועה הבדיחה הישנה על מי שלא התקבל ל'קול ישראל' כקריין כי הוא לא מממ…פפפ…א"י….(אני מתנצלת מראש, היום כללי התקינות הפוליטית ודאי לא מתירים להזכיר גמגום).
מצד שני, אפליה עדיין קיימת. ולעיתים, גם כאשר לא קיימת אפליה פורמלית, וגם כאשר בני או בנות הקבוצה הנדונה התקדמו יפה (ככלל) – עדיין מערימים בפניהם קשיים שלא מוערמים בפני בני או בנות הקבוצות האחרות; אלה שבדרך-כלל לא קוראים להן "קבוצה" כי הן מסמנות את הרוב הנייטרלי כביכול (אשכנזים, גברים וכן הלאה), לא את הקבוצה המסומנת שמתייחסים אליה יחס מיוחד, לטוב ולרע. בעיקר לרע.
אינני יודעת עד כמה יש תימוכין מחקריים לטענות כאלה. לא קל לנטרל את כל שאר המשתנים. אך יש בהחלט דוגמאות להבדלים ביחס שמקבלים מועמדים לעבודה, למשל, ממעסיקים פוטנציאליים, כאשר נעשה ניסוי שבו כל הכישורים שהם מציגים זהים, לבד מהמוצא, נניח. על-פי מה שסיפרו לי, לא מזמן התפרסמו תוצאותיו העגומות של "ניסוי" כזה מעל דפי ידיעות אחרונות.
שינוי מין הוא עניין נדיר. ידוע לי שיש מי שעבר/ה אותו וכתב/ה ספר מאלף על היחס השונה שקיבל/ה כגבר וכאשה. (אין לי מראה מקום ואשמח לקבלו מקוראי). אבל האינטרנט היא מקום שבו קל יחסית לעשות ניסוי כזה, בזכות הזהויות הווירטואליות שהיא מאפשרת. נסו להכניס את אותה תגובה, או לכתוב את אותו פוסט, פעם כגבר ופעם כאשה. ההתנסות תהיה מאלפת. הטענה כי אני מקבלת יחס מסוים רק כי אני אשה (או ערבי, או מזרחית) היא קשה להוכחה. יש, לעומת זאת, הרבה התנסויות המצביעות על כך שנשים מקבלות יחס מקטין, ממעיט ערך, אד-הומינם ואגרסיבי הרבה יותר מגברים. אשה אשה ונסיונה. אני יכולה להצביע על תגובות אישיות ארסיות ותוקפניות, בעוצמות שלא מופנות כלפי גברים המעלים אותם טיעונים; על הציפייה והדרישה ממני לסדר את חדר ההרצאות לפני ואחרי שמסתיים השיעור שלי במקום מסוים, דרישה שלא מעיזים אפילו להעלות בפני הגבר שמנחה שיעור מיד אחרי; על סטודנטים רבים שקוראים לי בפמיליאריות רבה "נעמה" בעוד לעמיתי הגברים הם פונים כ"ד"ר כהן". (הנקודה כאן איננה אישית, אלא ההבדל בין הפנייה למרצה גבר למרצה אשה). בניו-יורק טיימס התפרסמה בזמנו כתבה (ארכיון, בתשלום) שבה מספרות מרצות אמריקניות על סגנון פניות שהן מקבלות מסטודנטים רבים, שכותבים להן אי-מייל על כל בעיה שהם נתקלים בה ומצפים מהן לטפל בהם כאילו היו אמא שלהם. הכתבה לא עסקה בנושא הנשי אלא ביחסים בין סטודנטים למרצים כיום, אבל כל המרצים שסיפרו על התופעה הזאת היו נשים. בתכניות טלוויזיה רבות – ואפילו בפורומים אקדמיים! – פונים אל הנשים המשתתפות בשמן הפרטי בלבד (כמו אל ילדים, אגב), בעוד אל הגברים מקפידים לפנות בתוארם המלא. זה קורה גם בדיווחים עיתונאיים וגם אצל בלוגרים. במקרים רבים זה לדעתי אפילו לא מודע. מה שמצביע על עומק מקורו של היחס השונה ועד כמה הוא מושרש תרבותית.
חזרה לנשיאת בית המשפט העליון: דורית בייניש צברה מתנגדים לא מעטים בשנות פעילותה, שמחכים לה בסיבוב. בין השאר מדובר בחוגי ימין ו"ביטחוניים" שלא סולחים לה על שעמדה איתן בפני לחצי השב"כ, בפרשת קו 300 (נו באמת, מה היא מבינה בכלל בעניינים החשובים של "ביטחון", הנקבה הזאת?). בין היתר הם נלחמו בה אז על-ידי הפצת שמועות כי יש לה רומן מחוץ לנישואים. חוגי ימין אחרים, דתיים-לאומיים ברובם, לא סולחים לה את הגיבוי שנתנה לשב"כ בתקופה אחרת בעניין הסוכן הסמוי "שמפניה". כבר בפרשת קו 300 גילתה בייניש את אומץ לבה ואת חוט השדרה שהיא ניחנה בו, תכונות מבורכות המאפשרות לה לא להתכופף כשהיא חושבת שהצדק אתה. סופה של אותה אי-התכופפות הוא שאנו חבים לה רבות על הגילוי הפורמלי של העובדה שהיתה ידועה מכבר, כי השב"כ נהג להפעיל עינויים בחקירותיו ולשקר בשיטתיות בבתי-המשפט במשפטי הזוטא שבהם טענו נאשמים כי הם עונו על-ידו כדי להוציא מהם הודאה. סופו של אותו תהליך הוא בפסק-דינו של בית-המשפט העליון שאסר על השב"כ להשתמש באותן שיטות חקירה.
ההתקפות על בית המשפט העליון הן, למעשה, התקפות על השקפת העולם השיפוטית של קודמה של בייניש, אהרן ברק. הוא זה המזוהה ביותר עם השקפת העולם הזאת, הוא זה שקידם אותה לטוב ולרע, והוא זה שאחראי במידה רבה ל-backlash שאנו חוזים בו כעת. פעמים רבות קורה שאדם הנושא בתפקיד מסוים "חוטף" על מה שקודמיו עשו. עם זאת, בייניש מזוהה אף היא עם אותה השקפת עולם וחושבת שיש להמשיך לקדם אותה. לבייניש יש תכונות טובות, שחלקן הוזכרו קודם, אך אין לה המעמד של אהרן ברק. בשל כך, בין היתר, קל יותר לתקוף אותה. יש גם מי שאינם מסתירים כי הפמיניזציה של הרשות השופטת מפריעה להם. חלק מהאנשים שהתגייסו נגד בייניש כדי שלא תכהן כנשיאת בית המשפט לאחר ברק עשו זאת ממניעים מוצהרים כאלה. אצלה זה לא צלח בידם, אבל את תפקיד פרקליט המדינה הם הצליחו להציל מציפורני "הביצ'יות המטורפות עם דם מתחת לציפורניים", כפי שתיאר אותן באותה כתבה "עו"ד פלילי ידוע" (בעילום שם, כמובן). כתוצאה "זכינו" לפרקליט מדינה חיוור וחסר ניסיון פלילי, מה שאחראי במידה רבה לכמה מהפיאסקואים שחזינו בהם בשנים האחרונות, ועוד נחזה (לא כי הוא גבר, כמובן). אשה עדיין צריכה להצטיין במיוחד כדי שישפטו אותה כמו גבר. אנחנו שומעים תמיד את מי שתוקפים את חברות הכנסת הבינוניות ושוכחים כמה הרבה יותר חברי כנסת בינוניים יש. לפני שנים לא מעטות אמר לי חבר כנסת מכהן כי מה לעשות, הנשים שמגיעות לפוליטיקה לא ראויות. בלי להתבלבל אמרתי לו שגם גברים רבים שמגיעים לפוליטיקה לא ראויים. באופן מקביל, שומעים הרבה יותר קינות (מוצדקות) על כך שעדנה ארבל הגיעה לעליון, ורק בזכות חברותה עם בייניש. אנחנו שומעים הרבה פחות, אם בכלל, קינות על אליקים רובינשטיין שהגיע לאותו מקום, שזה ממש על גבול השערורייה בהתחשב בכך שהאיש היה יותר דיפלומט ממשפטן רוב חייו, או על שופטים (גברים) בינוניים אחרים שישבו או יושבים שם, חלקם רק בזכות חברותם עם ברק או עם שמגר.
השורה התחתונה נאמרה כבר בהתחלה. בייניש לא מותקפת כי היא אשה. אבל היא מותקפת כך בין השאר בגלל זה. וגם נשים אחרות, בנסיבות שונות
עוד בנושא:
הביצ'יות בידינו
הבעיה: יותר מדי נשים
ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור
