השנה הקודמת לא הסתיימה כל-כך טוב. לא מדובר במשהו אישי. פשוט, התמונות שבהן יוסי חזן מכה למוות את אלי אברביה, בועט בראשו כשהוא כבר שוכב חסר הגנה על הרצפה כאילו היה זה כדורגל – לא מרפות ממני. מה מביא אדם להסתער כך באגרופיו וברגליו על אדם אחר ולדוש את בשרו? אני חושבת. (ומה מביא אותו להמשיך לחבוש כיפה על ראשו, בהנחה שזה לא משהו שנועד לנסות להקל על גזר-דינו? 15 שנים, אגב. כלומר, זה משהו שמישהו ששומר מצוות חושב שמותר לו לעשות, להכות למוות אדם? מה הסיפור הזה של הכיפה, במחילה? מישהו שחושב שעול תורה ומצוות זה רק הקידוש של ערב שבת?) כל יום כמעט קורות כאן תקריות כאלה. האלימות הזאת, הקלות שבה אנשים מגיבים באמצעות מכות, סכינים ואקדחים – היא בלתי-נתפסת.
עוד ידיעה שהלכה אִתי לתוך החג היא מותו של אסיר בבית-הכלא לאחר שהתלונן על כאבים עזים בבטנו, קיבל כדור והוחזר לתאו אחרי חמש דקות. הידיעה מוסיפה ומספרת שמאז תחילת 2007 נפטרו 17, אני חוזרת: 17 אסירים בבתי-הכלא. 17 מקרי מוות על ראשנו. המדינה אחראית אחריות עליונה לשלומם ולרווחתם של אסירים, שכן הם נמצאים בבית-הכלא רק משום שהיא הכניסה אותם לשם. הם שבויים בידה הלכה למעשה. לכן התרשלות בחובת ההגנה עליהם מצִדה היא כה חמורה.
מי יתן ובשנה הבאה עלינו לטובה נדע לכבד באמת ובתמים את הזכות לחיים שהיתה כאן למרמס. נבין עד כמה קל לסיים את החיים האלה. מכה אחת יותר מדי, רשלנות אחת נוספת ומן האדם לא נותר אלא זיכרון כּאוּב כל-כך לאוהביו. נזכור עד כמה דק הוא החוט שעליו תלויים חיינו. עד כמה פריך קיומנו כאן. שאדם "מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר / כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל / כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה / וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף". ומה גדולה האחריות. מי יתן ותשוב ותימצא בלבבנו הנעלה שבסגולות. החמלה.
שנה טובה
קרוא וכתוב 