אז מתחילה שנת הלימודים מחר או לא? התשובה לא כל-כך חד-משמעית כמו שאתם חושבים אחרי שקראתם שלמרות שוועד ראשי האוניברסיטאות החליט לא להשבית אותן, שנת הלימודים לא מתחילה כי הסגל הבכיר שובת בתביעות שכר.
מבחינתי, למשל, היא מתחילה לגמרי. אני לא שייכת לסגל הבכיר ומלמדת כרגיל. כלומר שגם עבור הסטודנטים שלי היא מתחילה (כן כן). ולא מדובר רק בי. למעשה, שביתת הסגל הבכיר תאפשר לראות באופן ניצח עד כמה האוניברסיטאות נשענות כיום על מי שהן מכנות "מרצים מן החוץ": מרצים כמוני, שאין להם משרה קבועה באוניברסיטה, למרות שהם מלמדים כבר שנים, חלקם שנים רבות. האוניברסיטאות מעסיקות את הקבוצה הזאת, הגדולה מאד, של מרצים, בתנאים של עובדי קבלן: החוזה הוא רק לסמסטר או לשנת לימודים (8 חודשים), וגם התשלום בהתאם, בלי זכויות סוציאליות וללא שום אופק של קביעות או קידום. השאלה אם בשנה הבאה נמשיך ללמד לוטה תמיד בערפל. (השנה הגדילה האוניברסיטה עשות ודרשה מאתנו לשלם עבור תווי החניה). אם ראשי האוניברסיטאות היו מחליטים להשבית אותן, יתכן שאפילו לא היינו מקבלים משכורת עבור התקופה הזאת. במקור הסידור הזה של מרצים מן החוץ נועד לתת אפשרות למי שאינם מרצים בעיסוקם לתת קורס באוניברסיטה ולסטודנטים ליהנות מכשרונותיהם ומניסיונם. (במקרה של הפקולטות למשפטים – מדובר בעורכי-דין מן השורה, שלא זקוקים למשרה באוניברסיטה ואפילו לא להכנסה הזעומה ממנה, אבל מכבד אותם להוסיף לרזומה שהם מלמדים באוניברסיטה, והתלמידים בתורם נשכרים מניסיונם המעשי). בפועל זה נהפך לשיטה שבה חלק לא קטן מהלימוד באוניברסיטאות נשען דרך קבע על כוח-אדם זול, תוך ניצול שאיפתם של אנשים שהקדישו שנים רבות ללימודים ורכשו תארי מחקר מתקדמים – בדיוק אותו מספר שנים של הסגל הבכיר – לעסוק במקצועם.
אני תומכת מאד במאבקם של המרצים לתוספת שכר, ובמאבקן של הנהלות האוניברסיטה לתוספת תקציב ותמיכה בהשכלה הגבוהה. על-פי רוב הסמסטר מוארך לאחר שביתה בניסיון לדאוג לכך שהסטודנטים ייפגעו עד כמה שפחות. נשאלת רק השאלה איפה המרצים כשמדובר בניצול בוטה בחצר שלהם עצמם. שלא לדבר על ראשי האוניברסיטאות, שאחראים לניצול המביש הזה. באוניברסיטת תל-אביב התארגן בזמנו מאבק מרשים ומוצדק של מרצים (וסטודנטים) למען עובדי הקבלן המועסקים שם בניקיון. אבל ככל שהעוול קרוב יותר אלינו, חלק מבשרנו, קשה כנראה יותר לראות אותו, להכיר בו, ובעיקר להפגין סולדיריות ולהיאבק נגדו.
זה המקום לציין את ארגון הסגל הזוטר של אוניברסיטת חיפה, שבמאבק מול הנהלת האוניברסיטה (תמיד במאבק. שום ממסד או רשות לא מתנדבים לתת לך את זכויותיך, בשום מקום) הצליח להשיג הישגים יפים. מי שלא מבין למה חייבים להגן על האפשרות של התארגנות עובדים יכול לקחת את זה בתור דוגמא, בנוסף לאלף אחרות. לבד אף אחת לא משיגה הישגים מול ממסדים קשוחים ורבי-אמצעים. מאבק משותף, מאורגן, הוא הדרך היחידה.
ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור
קרוא וכתוב 