זה היה לפני שבוע בדיוק. שבוע שאני יודעת שאני רוצה, צריכה, לכתוב על זה. שבוע שהתמונות האלה רודפות את מנוחתי. שבוע שאינני מוצאת את הזמן, ועוד יותר מכך את ההתפנות הנפשית הנחוצה לכתוב על כך. יודעת כי אכתוב ובה בעת מנסה לדחות את הקץ. והגיע הזמן.
יום רביעי שעבר. צהריים. אני בדרכי מהרופאה לשיעור באוניברסיטה. השיעור האחרון כי בפקולטה החליטו לקצר את הסמסטר בשבוע. כדי לחסוך לסטודנטים ולי לבוא יום נוסף לשיעור השלמה קיימתי שיעור כפול. בדרך עצרתי להציץ באיזו חנות ולשתות קפה עם חצי כריך. כשנכנסתי בחזרה למכונית, שמעתי ברדיו שממש בשכונה שבה עצרתי ארעה תאונה. רוכב אופנוע נהרג מפגיעת מכונית. זה היה בבוקר, כך חשבתי ששמעתי. לא עברו שתי דקות, אני פונה ימינה לעלייה לאוניברסיטה והנה זה מולי. הכביש חסום. משטרה, זק"א, ניידת טיפול נמרץ חונה בצד. ובאמצע הכביש מוטלת הגופה. מכוסה ביריעת ניילון. התנועה הוסטה לכביש עוקף, אך כזה שמגיע בחזרה למקום התאונה מן הצד ומתחבר לאותו כביש בהמשך. המכוניות מאיטות. חבורת אנשים מתגודדת, רדופה בצורך המוכר כל-כך, המורבידי והאנושי כאחת, לצפות בהתפרקותו של הגוף האנושי. הגופה מכוסה, אך הנעליים הכבדות שלרגליה חשופות. וכך גם היד, יד שמאל, הפונה אלי, וכף היד, כחולה מעט כך נדמה לי, פרושה אל על. כמו בתחינה נואשת. כמו בפליאה על החיים שנעקרו ממנה באחת. המוות.
אין זו לי הפעם הראשונה שאני רואה גופה, חוזה במוות מקרוב. קרוב הרבה יותר אפילו. ובכל פעם מחדש התדהמה השקטה מפריכותו של הגוף. מן האופן שבו הוא דבק בחיים, מחזיק בהם בעקשנות כה רבה, נחלץ פעם אחר פעם מהחולי והמכות שניחתות עליו בכושר התאוששות מופלא, ומן הקלות הבלתי נתפסת שבה בסופו של דבר פורחים ממנו החיים; ננשמת הנשימה האחרונה. פעמים רבות כל כך, הרבה יותר מדי, בייסורים. ובכל פעם אי-ההבנה הזאת. לאן נעלמה הנשמה. וכיצד הגוף בלעדיה הוא רק קליפה. ואני הלא מטריאליסטית בכלל.
אדם צעיר יצא אל יומו. אולי היה בדרך לאוניברסיטה אף הוא. אולי באמצע העבודה. המשכתי במעלה ההר, נלפתת להגה, אבל שום דבר לא המשיך להיות אותו הדבר באותו יום. חשבתי על משפחתו, שאולי בכלל עוד לא יודעת שהוא מוטל שם על הכביש, מוקף באנשים זרים המתבוננים על מותו. שעדיין לא יודעת שהנה תקבל את הבשורה שתשנה את חייה. בעיקר, רדופה בתמונה הזאת של הגופה על הכביש ושל היד המבצבצת מתחת לניילון, ופגיעוּתה מכמירת לב. שריד למי שהיה עד לפני רגע אדם שלם ומלא חיים ובאבחה אחת נקרע מהם.
המוות. הפלרטוט המתמיד אִתו, הפחד הנורא ממנו. הקרבה המבהילה אלינו שבה הוא שוכן. מרחק צעד, נגיעה, תנועה לא זהירה. והקהות שבה אנו עוברים לסדר היום עם הסטטיסטיקה על עוד גוף שאוזלים ממנו החיים. החיים שמקודשים רק במליצות של חוקים. חיינו הקטנים. חיינו הקטנים המחשבים קיצם אחור.
