קרוא וכתוב

נסיכים ובני-אדם / להפציץ, לכתוש / דתות שונות, מגדר אחד / את עצמו הוא מספיד / בין לבין

נסיכים ובני-אדם

פיגוע נורא, פוצע את הלב ומקומם את השכל. נערים על תלמודם נרצחו בדם קר. וגם, יש לומר, צפוי כל-כך במסגרת מעגל הדמים שאנו ואויבינו מזינים כאן עשרות בשנים.
אבל הזעזוע מהפיגוע והכאב הנורא אינם מחייבים הסכמה עם כל מה שנכתב עליו, ודאי לא עם מסקנותיו של הדובר. ישיבת מרכז הרב היא סמל מרכזי של הציונות הדתית-לאומית, והימין הדתי שכיום מזוהה אתה מזדרז, כצפוי, להשתמש בפגיעה בה למטרותיו. בדרך הוא גם לא מתעכב על תיאור מדויק. הרב יואל בן-נון, למשל, מתאר את שמונת הנרצחים כ"נסיכי אדם". ובכן, לא נסיכים. "רק" בני-אדם. ממש כמו כל בן-אדם אחר שנרצח בפיגוע. וגם בני-אדם מן הצד השני שנהרגים בהתקפות צה"ל, שלעיתים הן חסרות הבחנה. מספיק לגמרי להיות בני-אדם. די והותר. אין צורך כאן בנסיכים. אבל לא מפליא, מצד שני, שמי שנקודת הפתיחה שלהם היא שיהודים באשר הם יהודים עולים על בני-אדם אחרים, מסיימים בכך שיהודים מסוימים עולים על יהודים אחרים. תפיסות סקטוריאליות (שלא לומר משהו אחר) לעולם לא עוצרות באיזה קו מדומיין שמישהו סבר שהוא יכול לשרטט.
בן-נון ממשיך וקובע כי הפגיעה במרכז הרב היא פגיעה ב"דגל הממלכתיות היהודית, התורנית והמקודשת". ובכן, באשר לתורנית אינני יודעת, אך לממלכתיות היהודית, ככל הידוע לי, יש דגלים אחרים. הכנסת, למשל. וסמלי ריבונות אחרים. למען האמת, השילוב מסמר השיער בין דת ללאומנות קיצונית הביא עלינו את גוש אמונים ותופעות אחרות, המסכנות את הממלכתיות היהודית השבירה שהקמנו כאן. 

להפציץ, לכתוש

חיים רמון שב וקורא, אחת לתקופה, להפציץ ולכתוש. כן, וזה היה שר המשפטים. אני לא מקנאת בממשלה במצב הנוכחי. שום מדינה לא יכולה, ולא צריכה, להשלים עם המצב שבו אזרחיה מופצצים מדי יום, וכעת, כך נראה, גם שבים לעלות בעשן הפיגועים. בניגוד למה שסבורים רבים מן האופוזיציה לממשלה, יש מחלוקת סביב שאלת חוקיותן של פעולות תגמול בדין הבינלאומי (ראו למשל כאן, אייטם רביעי). יש חוקרים בעלי שם הסבורים כי הן אינן אסורות באופן מוחלט בדין הבינלאומי. אבל מדובר בשאלות מורכבות מאד. עדיף לשר המשפטים לשעבר להפסיק לירות מהמותן ועוד לקבוע בפופוליזם האופייני לו שהצעותיו עולות בקנה אחד עם הדין הבינלאומי. בכלל, עבריין מורשע עדיף לו שילמד, קודם כול, את החוקים שעליהם עבר.

דתות שונות, מגדר אחד

לאחר כנסי הגברים שכתבתי עליהם (כאן, אייטם שלישי), קיבלתי הזמנה לכנס נוסף מהמרכז לאתיקה, הפעם על אתיקה ודת (PDF). שמונה דוברים, בני דתות שונות אך מגדר אחד. לא התעצלתי וכתבתי אי-מייל למי ששלחה לי את ההזמנה (כן, השולחת היא תמיד אשה). הנה קטעים נבחרים: " זהו הכנס השלישי במספר שאתם עורכים לאחרונה, שבו לא משתתפת אף אשה (…)  גם אם קשה לפעמים למצוא משתתפות נשים צריך לעשות כל מאמץ לשם כך. אנחנו במאה ה-21, mind you. (…) כעת אתם מקיימים כנס על 'אתיקה ודת' ללא אף אשה. האמנם דת היא עניין לגברים בלבד? בתחום זה יש פעילות ענפה של נשים וגישה ביקורתית מאד כלפי מעמדן בתוך הדת ודווקא מתוך האורתודקסיה (אני מדברת על היהדות, שהיא המוכרת לי, וזה קיים גם באסלם). הדרת נשים מהפרקטיקה הדתית היא עניין אתי פר-אקסלנס. למרבית הצער אתם רק מחזקים גישה זאת". למותר לציין שלא קיבלתי שום תשובה. מהמרכז לאתיקה.   

את עצמו הוא מספיד

אהוד אשרי, שנפטר השבוע, זכה בצדק להספד יפה שכתב עליו גדעון לוי. אבל גם לוי לא התאפק. בסוף דבריו בחר לוי לספֵּר, מעניין למה, על גיבור ספרו האחרון של אשרי. עיתונאי המסקר את השטחים וזוכה לקיתונות של שנאה. נו, מעניין באמת למה בחר להזכיר דווקא את הספר הזה ואת גיבורו. התשובה פשוטה. הוא נהג כמו רבים רבים (מדי) אחרים, שכשהם מספידים אחרים מדברים בעיקר על עצמם במקום על המת.

בין לבין

היום, ה-8 במרץ, הוא יום האשה הבינלאומי. מתנדנד בין מועמדותה, לראשונה, של אשה למנהלת העולם (ראו את רשימתה היפה של אורית קמיר), לבין הידיעה שממשלת הודו מציעה תגמולים כספיים על הולדת בנות כדי לנסות למנוע את התופעה הרווחת של הפלת עוברים ממין נקבה. כפי שכתב ביאליק: "עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה".