לפני שנה וחצי, בתקופה הראשונה של קליטת חמשת הפליטים מסודאן, נקלע א' למצב קשה. גם פיסית וגם נפשית. א' לא הגיע מדארפור. הוא הגיע מאזור אחר בסודאן. אבל זה לא הקל על סיפורו. א' עבר עינויים בסודאן. פניתי לחברת הביטוח הפרטית שבה ביטחנו את הסודאנים. הבעיה שלו לא היתה מכוסה בביטוח. גם בגלל סוג הבעיה וגם כי אין כיסוי לבעיות שהיו קיימות לפני תקופת הביטוח. כמובן שפניתי לרופאים לזכויות אדם. עמותה שאני מכירה היטב במשך שנים כחברה ותומכת, וגם התנדבתי אצלם (לא כרופאה, חלילה). א' התקשה להגיע באותו זמן לת"א, למרפאת העמותה. זה היה טרם הופטר מתנאי חלופת המעצר, ונסיעה כזאת דרשה ליווי של אדם נוסף. היה לי גם חשוב שהוא יגיע לרופא דובר ערבית, כדי שהתקשורת תהיה מיטבית וכדי שהוא יחוש בנוח לשוחח בגילוי לב עם הרופא. לקח זמן למצוא רופא מתנדב של העמותה בתחום הרלוונטי, ודובר ערבית. אבל זה קרה. חברים התנדבו להסיע אותו לביתו של הרופא, מרחק של קרוב לשעה לכל כיוון. בערב באתי לשאול אותו לשלומו. עיניו ברקו כשהוא סיפר לי על הד"ר הנחמד ואשתו. על החברים שהזמינו אותו לקפה בדרך חזרה. לאחר מכן הוא המשיך בטיפול על פי ההמלצה שקיבל.
המרפאה שרופאים לזכויות אדם הפעילה במשך שנים בדרום ת"א קרסה לאחרונה תחת עומס הפליטים וחסרי המעמד המגיעים אליה. חלקם גם היו זקוקים לסוג טיפול שאין ביכולתה של מרפאה ראשונית לספק באמצעות מתנדבים. בעיקר, היא גמרה אומר לא לשמש יותר עלה תאנה לשלטון המתנער מחובותיו (זכויות אדם מגיעות לכל אדם הנמצא בשטחה של המדינה, ללא קשר למעמדו בארץ). היא החליטה לסגור את המרפאה ולהפנות את הזקוקים לטיפול לבתי החולים. תוכלו לקרוא כאן עדכון על המצב כעת. התלבטות ידועה של ארגוני החברה האזרחית היא בין רצון לסייע לנמצאים במצוקה לבין ההכרה שזהו תפקידה של המדינה ולא ראוי לשחרר אותה מחובתה זאת. בעניין שעל הפרק, נטתה כעת המטוטלת לכיוון השני. המאבק עכשיו הוא על כך שמשרד הבריאות יקבל את התקציב הנדרש. תקציב שהמשרד אכן תובע לקבל.
"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ". זה אפילו רלוונטי יותר מתמיד, עכשיו לפני הפסח.
בלוגרים דורשים מהמדינה לקחת אחריות. הפוסט המתעדכן של שוקי
קרוא וכתוב 