קן
דמותו הססגונית של בוריס ג'ונסון, ראש עיריית לונדון החדש, הקנתה לו את הכינוי "הליצן". בקודמו בתפקיד קן ליווינגסטון, שאותו הביס ג'ונסון לפני ימים מספר, דבק הכינוי "האדום".
הניצחון, יש לומר, היה מיוחל. לא כי אני נוטה חיבה מרובה לשמרנים, שג'ונסון הוא נציגם. ליווינגסטון, לעומת זאת, הרוויח ביושר את תיעובי בחודשים שבהם גרתי בלונדון ונחשפתי לעמדותיו. גם מי שלא יודעת עליו כלום, יכולה לקבל רושם כללי ממה שכתבה בוושינגטון פוסט אן אפלבאום, מחברת הספר גולאג, לפני הבחירות בלונדון. את שני המועמדים יצא לה להכיר. עם ליווינגסטון היא סעדה בזמנו ארוחת ערב בלתי נשכחת, שבמהלכה התווכחו ארוכות בשאלה האם סטאלין היה מרושע (evil). היא טענה שכן. הוא לא הסכים.
ליווינגסטון אימץ ללבו את האיסלמיסטים הקיצוניים ביותר דוגמת יוסוף אל-קרדוי (קרצ'אוי. Al-Qaradawi), המהלל באופן שיטתי את פיגועי ההתאבדות של הפלסטינים. גם על הומוסקסואלים אין לו דעה טובה במיוחד, אם לאמץ לשון המעטה בריטית. על המשחקים באש של ליוינגסטון אפשר לקרוא אצל ג'ונתן פרידלנד המצוין בגרדיאן וב-Evening Standard. על ההחלטה להשעות אותו בשל השוואתו עיתונאי יהודי לקאפו במחנה ריכוז כתבתי כאן. ועל ההצדקה שהוא נותן לטרור נגד אזרחים ישראלים – כאן. לעומת זאת, הוא הבין היטב את משקלן של קהילות מוסלמיות בלונדון לעומת משקלן של קהילות יהודיות.
לפני שנתיים כתבתי כי בהכירי את האלקטורט הלונדוני, אני בספק אם ליוינגסטון יוחלף בבחירות. אין לכם מושג עד כמה אני שמחה שהתבדיתי.
לא
עורך-הדין יעקב וינרוט נתן ראיון למוסף הארץ בסוף השבוע. לא היה זה ראיון לוהט במובנו העכשווי בעיתונות הישראלית, של גילויים צהובים מרעישים. אבל היה זה ראיון מלא להט. ראיון שבו מיצב עצמו וינרוט כמוכיח בשער. נביא זעם. כמעט ליבוביץ' החדש.
וינרוט הוא איש חכם, בעל השכלה רחבה. דבריו בראיון נוקבים וחלקם הגדול נכונים עד להכאיב. רק מה, קצת קשה להתפעל מהם עד הסוף כשזוכרים שהוא מייצג דרך קבע את הנאשמים שמייצגים בתורם את כל מה שהוא יוצא נגדו ("אין יותר שלטון. ההון הוא השלטון"). אין צורך לחזור על האמת החשובה שכל אדם זכאי להגנה (בעצם יש, אז נחזור). ודאי שעורך-דין רשאי לבחור לו את לקוחותיו כראות עיניו. אבל אם הוא רוצה להיות ליבוביץ' החדש, איך נאמר, הוא יצטרך להתאמץ קצת יותר כדי ליישר את התנהגותו המקצועית עם הדעות שהוא מטיף להן.
ולא
אין לי מושג מהם פרטי הפרשייה החדשה שאולמרט חשוד בה. לקרוא לראש הממשלה ש(למצער) ישעה עצמו על רקע ריבוי הפרשיות האלה – זה בסדר גמור. אני בעד. לקרוא ליועץ המשפטי לממשלה שישעה אותו – זה חוסר הבנה בסיסית בדמוקרטיה. לחשוב שפקיד, בעל תפקיד חשוב ככל שיהיה באכיפת שלטון החוק כמו היועמ"ש, הוא זה שיחליט מתי ראש ממשלה נבחר צריך ללכת, ולו זמנית – נו, אמרנו כבר מה זה.
קרוא וכתוב 