ראש הממשלה הודיע כי אם יוגש נגדו כתב אישום הוא יתפטר. הפרשנים אמרו כי אין בכך חדשות מרעישות, שכן ממילא קיימת הלכה של בית המשפט העליון (בעניין דרעי ואח"כ פנחסי), כי יש להעביר מתפקידו שר שהוגש נגדו כתב אישום. זאת למרות שאין זו חובה שבחוק אלא עניין שבסמכותו של ראש הממשלה. הם אמרו וכתבו כי (מכוח קל וחומר) ניתן להחיל זאת גם על ראש הממשלה. אני לא בטוחה. יש לי גם ביקורת על ההלכה המקורית. וגם הבחירות לא אוטוטו בשער.
סמכות פוליטית וחובה חוקית
בבג"צ שקבע את ההלכה בעניין החובה לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, מדובר היה בהחלטה להגיש כתב אישום נגד השר דרעי, שלוותה במקביל בהגשת בקשה לכנסת להסיר את חסינותו. כתב האישום טרם הוגש לבית המשפט. ראש הממשלה יצחק רבין הציג לבית המשפט התחייבות מצד דרעי כי אם יוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט הוא ישעה עצמו. רבין ראה בכך לא התחייבות חד-צדדית של דרעי אלא גם התחייבות מקבילה שלו, לא להפעיל את סמכותו על פי הסעיף לחוק המאפשר לו להעביר שרים מכהונתם. ("ראש הממשלה רשאי, לאחר שהודיע לממשלה על כוונתו לעשות כן, להעביר שר מכהונתו…". אז סעיף 21א והיום סעיף 22 לחוק יסוד: הממשלה). וגם אם אין תוקף להבטחה שלטונית לא להשתמש בסמכות זאת, הרי מכל מקום החוק איננו מחייב אותו להעביר שר מתפקידו אלא רק מאפשר לו לעשות כן.
החוק, אם כן, מעניק סמכות. לא מטיל חובה להעביר שרים מכהונתם. גם אם הוגש נגדם כתב אישום. הרעיון הוא כי כפי שלראש הממשלה סמכות למנות שרים כך לו הסמכות לפטרם.
אבל בית המשפט קבע שאי הפעלת סמכות בנסיבות דנן – של עבירות מופלגות בחומרתן – איננה סבירה "באופן קיצוני", וחייב את ראש הממשלה להעביר מתפקידו את השר דרעי. בנסיבות מסוימות, אומר בית המשפט, "הופכת סמכות שבשיקול-דעת לסמכות שחובה להפעילה".
הבעיה בהלכה זאת היא כי בית המשפט מחייב את ראש הממשלה לעשות משהו שאין לו חובה חוקית לעשותו. יאמרו המחייבים כי בית המשפט נכנס למקום שבו יש לקונה בחוק. יאמרו כי אין ברירה: במדינה שבה אין תרבות פוליטית של "זה לא ייעשה", צריכים את בית המשפט שיקבע זאת. אבל יש כאן קושי עצום. כי מנין נוטל לו בית המשפט סמכות לחייב רשות לעשות דבר שאיננו מתחייב על פי החוק? ומה הוא אותו קריטריון של "חוסר סבירות קיצוני" ומה ביסוסו? העילות לביטול החלטה שלטונית היו באופן מסורתי, לבד מהחלטה לא-חוקית כמובן, היעדר תום לב, מניעים זרים וכיו"ב. אבל "חוסר סבירות", גם אם "קיצוני", הוא מונח מעורפל וסובייקטיבי. מה שנקרא לעיתים "עיקרון החוקיות" קובע כי אדם רשאי לעשות כל מה שאין החוק אוסר עליו; ואילו רשות, לעומת זאת, רשאית לעשות רק מה שהחוק מסמיך אותה במפורש. הפעלת סמכות או הימנעות מהפעלתה היא היינו הך, כפי שמציין בית המשפט. אבל במקרה הזה אין חובה חוקית להפעיל את הסמכות. ואילו בית המשפט חייב את השלטון להפעיל סמכות שבשיקול דעת בהחלטה שכולה עניין פוליטי (ולא פגיעה בזכויות מוקנות). סמכות זאת לקבוע על פי מה שנראה לבית המשפט סביר: מנין הופיעה?
ועכשיו, האם הלכה זאת, על כל בעיותיה שנמנו לעיל, חלה גם על מקרה אולמרט? כלומר, האם צודקים הפרשנים באמרם שאין הרבה בשר בהצהרתו שיתפטר, כי ממילא הוא מחויב לעשות כן? לא בטוח. אם הלכת דרעי שֶׁבָּה היה מדובר בשר ממונה היתה בעייתית, הרי היא בעייתית שבע מונים במקרה של ראש ממשלה נבחר. את ההבחנה הזאת שוכחים אצלנו יותר מדי מהר. כמו שדורשים מוועדת חקירה להעביר מתפקידם פוליטיקאים שכשלו (בלי ערכאת ערעור, אפילו), כך מצפים מבית המשפט שיפטר שרים וראשי-ממשלה. במקום להבין שבעיקרון, חשבון פוליטי עם נבחרים עושים בבחירות. ואם העם ישוב ויבחר בהם? Tough luck, אה?
טוב, יש שתי אפשרויות: או לשנות את החוק, או להפעיל אמצעי לחץ אחרים על נבחרינו. כי לא כל מה שהחוק אינו אוסר עליו הוא ראוי.
שחיתות שלטונית, אמון הציבור וחזקת החפות
אז מה יהיה, נישאר רק עם פוליטיקאים מושחתים ובלי הגנה של בית משפט? עם ראש ממשלה שבמקרה הרע עסוק במי יודע כמה פרשיות שהוא חשוד בהן ובמקרה הרע יותר יהיה גם נאשם רשמי? יש לכך שתי תשובות. ראשית, יש מאבקים שהזירה היאה להם איננו בית המשפט אלא הזירה הציבורית. זה קשה, זה ארוך, זה מתיש. זה תהליך חינוכי לא פחות משהוא פוליטי (ולמי יש כוח לצאת להפגין או לכתוב מכתבים למערכת? והיאוש, היאוש מראש מהאפשרות שמשהו ישתנה פה). אבל הוא חיוני. ודאי שכשמדובר בפוליטיקאים עליהם לנצל את האמצעים הפוליטיים העומדים לרשותם; לא לבקש מהיועמ"ש שישעה בשבילם את ראש הממשלה, או מבית המשפט שיפטר אותם. הפעולות האלה שומטות את הקרקע מתחת רגליהם שלהם.
שנית, נשאלת השאלה מדוע קובע החוק כי החובה להתפטר קמה רק עם הרשעה בפסק דין סופי (קרי, אחרי תום הערעור)? וכאן נדמה לי שיש שתי תשובות. התשובה הקלה היא שהפוליטיקאים הם הם המחוקקים, ולמה שיחמירו עם עצמם? למה שיספקו לעצמם את חבל התלייה כבר עם הגשת כתב אישום? תשובה יותר רצינית נוגעת לחזקת החפות, שגם פוליטיקאים (בהיותם בני אדם, הפתעה הפתעה) נהנים ממנה.
המושג "זה לא ייעשה" לא קיים. הרעיון שיש התנהגות שאיננה ראויה או איננה הולמת איש ציבור – נעדר. הכול רק פלילי או תקין. מי שמקבל תעודת יושר או זיכוי מסתובב כתרנגול בלול, במקום להליט את פניו בידיו על כך שהגינותו מוטלת בכלל בספק. הפוליטיקאים מגלגלים הכול לפתחו של בית המשפט ואחר-כך מתבכיינים שהוא מתערב בתחומים לא לו. הפתרון חייב להיות בביסוס סטנדרטים של אתיקה ציבורית ובהחזרת המושג של "לא ייעשה" לתפקוד בחיים הציבוריים (כתבתי כאן)
כאן יש לי השגה, שכבר כתבתי עליה בעבר (ראו רשימתי חזקת החפות והאמון הציבורי). יש הבדל בין חזקת חפות בפלילים לבין דרישות מאיש ציבור, שהן מחמירות יותר. לא ראוי שאיש ציבור יחסה תחת חזקת החפות שעה שמועלים נגדו חשדות כה כבדים. לנושאי משרות בכירות בתחום הציבורי אין רק זכויות יתר. יש להם גם חובות יתר. לכן, מי שלא מסתפק בניסיון לשנות את התרבות הציבורית לכזאת שבה חי, קיים ובועט המושג של "זה לא ייעשה", תרבות שבה פוליטיקאים הנחשדים בחשדות כאלה קמים ומשעים עצמם, יכול לפעול לתיקון החוק באופן שיציב רף מחמיר יותר לפוליטיקאים מזה הקיים כיום. (המעוניינים מוזמנים לעיין בסעיפים 18א, 18ד ו-23ב לחוק יסוד: הממשלה ובסעיפים 42א.(א) ו-42ב.(א) לחוק יסוד: הכנסת).
כפי שהצבעתי באותה רשימה, החשש שכל תלונת סרק למשטרה או ניסיון לסגירת חשבון פוליטי יובילו לעריפת ראשים של נבחרי ציבור איננו משמעותי, משום שבעניינם קיימת ממילא הבקרה של היועץ המשפטי לממשלה. במקרה של ראש ממשלה חקירת משטרה יכולה להיפתח רק באישורו (סעיף 17א לחוק יסוד: הממשלה). חזקת החפות הפלילית שלהם לא משתרעת על כל תחום ותחום בזירה הציבורית ואין להם זכות מוקנית לכהן בתפקיד חברי כנסת, שרים או ראש הממשלה. אפשר לקבוע רף גבוה יותר של ניקיון כפיים לתפקידים האלה, אם לא ציבורית אז חוקית.
האמנם בחירות בפתח?
יוסי ורטר קובע: "התפטרות של אולמרט דינה כהתפטרות הממשלה, ומשמעותה: בחירות מוקדמות". הרישא נכון, הסיפא – עניין של הערכה פוליטית, לא של קביעה בחוק.
"התפטרות ראש הממשלה – כהתפטרות הממשלה" (סעיף 19 לחוק יסוד: הממשלה). אבל זה איננו מחייב עריכת בחירות חדשות. האם לחברי הכנסת יש אינטרס לעשות כן? להערכתי – לא. אם חברי הכנסת לא ירצו לעמוד לבחירה מחדש עכשיו, יצטרך הנשיא להטיל את התפקיד של הרכבת ממשלה חדשה על מי שנראה לו בעל מרב הסיכויים לעשות כן. לכן אני מציעה לקבל את הקביעה כי הבחירות בשער בערבון מוגבל. ולבחון גם את עמדתנו כלפי נבחרינו, המוכנים ברובם לקבל את המצב הציבורי הבלתי-נסבל הזה שבו ראש ממשלה מכהן שקוע עד צווארו בחקירות. משפטית אנחנו מקדימים את המאוחר. אולי אולמרט באמת זך כשלג. ואולי גם אם לא, הוא יחמוק בעור שיניו (כמו תמיד עד כה). הרי עוד מפרשת החשבוניות הפיקטיביות, היחידה שבגינה הועמד לדין (וזוּכּה), הוא "לא ידע כלום" ואחרים ניהלו הכול. ציבורית – הוא איננו ראוי.
חזקת החפות והאמון הציבורי
בג"צ 3094/93 (דרעי)
תודה לד' על שיחות מועילות ומסייעות
קרוא וכתוב 