קרוא וכתוב

משפחה

שנתיים קשות מנשוא עברו על משפחות רגב וגולדווסר. פניו המיוסרות של צבי רגב שלשום, כשדיבר במילים קצובות על הלילה והבוקר הקשים שעוד לפניו, לפני שיידע סופית. פניה הכואבות והשבורות של קרנית גולדווסר אתמול,  מעל ארון בעלה, אל מול הוודאות שאין מפלט ממנה, לאחר מאבקה הממושך. באחת מהתמונות רבות ההבעה שראיתי בכלל.
קשה לתאר את הכאב. ואת הזעם. שהרי אין טבעי מכך שבני המשפחה הקרובים, גם אם הם יודעים שיקיריהם נחשבים למתים, מטפחים עוד שביב של תקווה כאשר הם חיים בגיהנום עלי-אדמות הזה של אי-וודאות. אי-וודאות שמתחלפת באחת בוודאות הנוראה מכול.

ממשלה

יכולות להיות דעות שונות באשר לעסקה שבוצעה עם חיזבאללה. ההחלטה היתה קשה. האם צריך להחזיר מחבל חי תמורת גופות? איך מחשבים סיכונים וסיכויים בתנאי אי-וודאות? (קלאסי לתורת המשחקים. למה שלא יקחו את פרופ' אומן לייעץ להם, במקום שיעסיק עצמו בעניינים פוליטיים שבהם אין לו שום יתרון יחסי על פני אחרים?); מהו סף הראיות המאפשר ומתיר לקבוע שחייל הוא חלל שמקום קבורתו לא נודע? (ומדוע הקביעה הזאת נמסרת לרבנות הצבאית, במחילה?!). מה שברור הוא, שלממשלה יש – וצריכים להיות – שיקולים נוספים ואחרים על אלו של המשפחות. היא צריכה לקחת גם את האינטרסים של המשפחות בחשבון, אבל לא רק אותם. יש לה מחויבויות נוספות והיא חייבת לראות את התמונה הרחבה והכוללת. כן, לכל ערך יש מחיר. מנהיגות גם חייבת לגלות אומץ, לומר את האמת, לעמוד מאחורי החלטותיה ולנמק אותן. תהא דעתנו על העסקה אשר תהא, התנהלותו של אולמרט והזיגזגים שלו בשבועות האחרונים היו פשוט ביזיון. 

שורה תחתונה

מבחינת ממשלת ישראל והעומד בראשה, השורה התחתונה היא זאת. לפני שנתיים הודיע לנו אהוד אולמרט שהוא יוצא למלחמה ולא יסיים אותה עד שיחזיר את שני החטופים הביתה. המלחמה הסתיימה, עם מחיר ידוע, בלי זה. המאבק להחזיר שני חיילי מילואים (גם אם מתים) שנשלחו למשימתם ע"י ממשלת ישראל נשאר, כרגיל, בידי המשפחות שלהם. ממשלת ישראל ישבה לפני שבוע בישיבה שארכה יותר זמן מהישיבה שבה החליטה על היציאה לאותה מלחמה, כדי לדון  בשאלה האם אותו כלי חקירתי ששימש כדי לבדוק את אותה מלחמה ישמש כדי לבדוק את התנהגות המשטרה והפרקליטות בחקירה של שר בכיר בממשלה בשל מעשה שעשה באותו זמן עצמו. שר שלפני שנכנס לישיבה שבה הוחלט על המלחמה היה עסוק בתחיבת לשון לפיה של קצינה צעירה, ובזמן הישיבה עצמה עסק במשימה החשובה של עדכון פרטיה בטלפון הנייד שלו. סוף סיפור. וכל מלה נוספת מיותרת.

ולאחר שכתבתי רשימה זאת, קראתי את מאמרו של שלמה אבינרי בהארץ היום. נבון, שקול ומומלץ.