קרוא וכתוב

קיסרית סין / ראש מרובע / 5 דקות (על החלטות ומקבליהן) / שאפו / בריאות ומטרד

קיסרית סין

ב'רואים עולם' במוצאי-שבת ראיינו את אורה נמיר. העילה: שגרירת ישראל לשעבר בסין קיבלה, כאזרחית כבוד של בייג'ין, הזמנה להגיע לאולימפיאדה כאורחת רשמית של סין. המחלוקת היא, כמובן, בשאלה האם עליה להיענות להזמנה. זאת לנוכח הביקורת על סין בשל החסות שמעניקה ממשלתה לממשלת סודאן ופשעיה בדארפור, הכיבוש המתמשך בטיבט ורדיפת אנשי הפאלון-גאנג.

אורה נמיר איננה מתרגשת. אבל החלק הזה הוא שולי בראיון, מבחינתה. קודמת לו פתיחה ארכנית שבה מתארת קיסרית סין באיטיות, שמא נחמיץ איזה פרט חשוב, את הכבוד והיקר שתרעיף עליה ממשלת סין. מכונית שרד תמתין לה בשדה התעופה, ליווי צמוד במהלך כל הביקור, ועוד ועוד. הכול בקול מלא חשיבות עצמית; בלי שמץ של מודעות לפאתטיות של הסצינה, שבה מספרת הקיסרית לפלבאים עד כמה היא חשובה. הנה, אפילו הסינים חושבים.
ומה לגבי מעלליה של סין? טוב, אז היא אומרת לכל המבקרים, "צדקה תתחיל מבית". וחוץ מזה, מוסיפה הקיסרית בהדגשה, "סין הרי לא דמוקרטיה". אם היא היתה דמוקרטיה זה היה משהו אחר.
אהה, הבנו, הקיסרית. זכויות אדם בסיסיות הן רק עניין לדמוקרטיה. לכן, כנראה, כל מדינות העולם מסכימות לזכויות המנויות בהכרזה האוניוורסלית.
תם הזמן שהקדישה לנו הקיסרית. וכעת, רגע לפני שייפתחו בפני דמותה המלכותית דלתות מכונית השרד שתמתין לה בשדה התעופה, היא יכולה מצדי לפסוע מעדנות, שלובת זרוע עם עזמי ("קחו את הדמוקרטיה שלכם") בשארה, אל עבר השקיעה. שקיעת הקיסרית. 

ראש מרובע

10 דקות לפני הניתוח, במיטה שלידי בחדר ההתאוששות, מאחורי הווילון, מדברים שני אחים אל אשה שיצאה זה עתה מהניתוח. היא לא בדיוק שומעת אותם בשלב זה, אבל זה תפקידם, לבדוק עד כמה היא מגיבה וערנית. הם אומרים האחד לשני: "איזה גוף קטן". "אני אוהב נשים קטנות"… "כן, וראש מרובע, שיהיה איפה לשים את הבירה". 

5 דקות (על החלטות ומקבליהן)

5 דקות לפני הניתוח, מגיע הרופא עם טופס ההסכמה. 5 דקות לפני הניתוח, מתברר שעכשיו צריך לקבל החלטה לגבי מהלך הניתוח. כאילו שלא היה להם זמן להסביר זאת חודשים מראש, בפגישה המקדימה ובהתייעצויות הרבות וההתלבטויות הלא פשוטות שכבר עברתי לגבי המהלך שלו. חשבתי שכל ההחלטות הקשות מאחורי. 5 דקות לפני הניתוח; הברז של האינפוזיה כבר ביד, כובע הנייר על הראש, אבל עכשיו צריך להחליט. הרופא המצוין שלי מקופ"ח, שמשתתף בניתוח ובא עם טופס ההסכמה, אומר שזאת לא החלטה כל-כך קשה כמו העיקרית שקיבלתי, מביע את דעתו ומשאיר לי לחשוב ולהחליט. כשאני שואלת מה אומר הרופא הבכיר, זה שבחרתי שינתח אותי דרך הביטוח המשלים, הוא אומר לי: "תשאלי אותו, הוא יגיד לך. יש מחלוקת על זה". מגיע הרופא הבכיר, נמרץ וידידותי. אני אומרת לו שחשבתי שסיימתי עם שלב ההחלטות אבל אני מבינה שיש עוד החלטות לקבל. הוא אומר לי: כן, פגשתי את ד"ר ק' והוא סיפר לי. תרשי לי להחליט בשבילך. בואי אני אחליט בשבילך, חוץ מ(העניין המרכזי) שהחלטת עליו. ואז מסנן, חצי אלי חצי לאחות או לרופא המרדים שהיו שם: "אבא שלי אמר לי שבשביל נשים צריך להחליט". אם לא הייתי 5 דקות לפני שהובילו אותי לחדר הניתוח, הייתי קמה ואומרת: תודה רבה, אבל אני לא רוצה שתנתח אותי. לא כי יכולתי 5 דקות לפני הניתוח לקבל החלטה מושכלת בנושא, אלא בגלל השוביניזם. את ההחלטה, הוא אמר, יקבל בניתוח עצמו, בהתאם למהלכו. איזו החלטה הוא קיבל שמענו רק למחרת בצהריים, כשהמלווה שלי התקשר אליו אחרי שאף רופא לא ירד בסוף הניתוח לחדר ההמתנה לדווח לו איך עבר הניתוח. רפואה פרטית, ישראל 2008.

עוד על הסכמה מדעת

שאפו לרמטכ"ל

שאומר לנו, את האמת הידועה שכל הזמן ניסו להכחיש, ולהסתיר בבית המשפט, שתוואי הגדר הוא עניין מדיני ולא ביטחוני. שאפו לכנות, ולאינטגריטי של מי שלא מוכן שקציניו יצטרכו להגן על הגדר בבג"צ. כלומר, לשקר לבית המשפט. 

בריאות ומטרד

המלצת משרד הבריאות להשתמש ברמקול ובדיבורית (לא אלחוטית), כדי למזער את הנזקים האפשריים מקרינת הסלולרי – מובנת. זה רק אומר שעכשיו ברכבת, באוטובוס, ובשאר המקומות הציבוריים שבהם אנשים מדברים בקולי קולות ומנהלים שיחות אישיות ועסקיות כאילו לא היה זה מקום ציבורי, נשמע לא רק את הדובר שלידנו אלא גם את בן שיחו. בריאות הנפש זאת לא המחלקה שלהם שם, במשרד הבריאות?

הרשימה הקודמת: "ומי יטפל בי?"