קרוא וכתוב

וְשׁוּב מוּרָד וּמִתְקַפֵּל קוֹלֵנוּ
אֶל שְׁתִיקָתֵנוּ כְּמוֹ אֶל תּוֹךְ אָרוֹן.
הַמְארָע אֵרַע אֲשֶׁר הֵרִים חַיֵּינוּ
כְּמוֹ שׁוּרַת כּוֹתֶרֶת לֱפִסְגַּת עִתּוֹן.
(יהודה עמיחי, סונטה יב' מתוך מחזור הסונטות "אהבנו כאן")

הייתי קטנה מכדי לזכור היכן הייתי כשנרצח הנשיא קנדי, ארוע שכמעט כל אדם מעל גיל מסוים טוען שלעולם לא ישכח היכן היה כששמע עליו. לעומת זאת, זכור לי היטב היכן הייתי כשנודע לי שפרצה מלחמת יום כיפור. התאמנתי בנגינה בפסנתר. נדמה לי שבת כיתה שלי היתה זאת שנכנסה והודיעה. הלכתי לגן הילדים של אחי, שם עבד אבא שלי בתורנות חג. הוא כבר שמע, והדליק את הרדיו. כששמענו שיש מבזקי חדשות באמצע השבתת השידורים של יום הכיפורים, הבנו עד כמה זה רציני.

האזעקות. הדרך למקלט. שוב ושוב. השמועות שמתחילות להסתובב בקיבוץ. גם הוא. וגם הוא. וההוא נעדר. והידיעות שזורמות מכל רחבי הארץ. המלחמה כבר כמעט מסתיימת כשדחף פתאומי מוביל אותי לחדר האוכל בליל שבת לפנות ערב. חכמת הלב, היודע את מה שאין השכל מבין. מודעת אבל נוספת.

חושך על פני תהום.
העולם שלנו נחצה לשתי פאזות: עד יום כיפור 1973 בשתיים בצהריים, ולאחריו.

המלחמה ההיא. ההלם. ההלם שמי שלא זוכרים את הזמנים ההם לעולם לא יוכלו להבין. איך לא ידעו. ואחר-כך איך כן ידעו. ו"מדוע לא קירבו את הכלים?” (קולו הצרחני של בגין מתריס בכנסת). במשך שנים לאחר מכן, כשהתבגרתי, בלעתי כל ספר שנכתב על המלחמה הזאת, מתוך תשוקה אובססיבית לדעת. אולי להבין.

35 שנים. איפה היו היום כל אלפי הבחורים שנהרגו אז. כשהבית השלישי היה בסכנה; כשהסורים כמעט הגיעו לכנרת; כשהמצרים כתשו גדודים שלמים של חיילים צעירים בסיני. הם היו יכולים להיות היום הורים לעלמים ועלמות. הם היו יכולים להיות כבר סבים המשחקים עם נכדיהם הפעוטים. תומכים בהוריהם המזדקנים, שלבם עצר מלכת באוקטובר 1973, ומבחינתם דבר שוב לא ישוב להיות כשהיה.

ואבא שלי, הוא חזר מהמלחמה עם סימני הסרטן הראשונים.