ב-7 ימים מהשבוע שעבר כותבת מרב בטיטו על תופעה חדשה יחסית בארץ: תביעות דיבה של מעסיקים נגד עובדים המנסים להתארגן נגדם בתביעה לקבל את זכויותיהם. טקטיקה משפטית הנקראת בלעז SLAPP: Strategic Lawsuit Against Public Participation, וכשמה כן מטרתה, להכות בעובדים (בדרך נוספת). אחת המרואינות נתבעה על דברים שכתבה בבלוג שלה על המאבק שניהלה קבוצת עובדות חינוך ולאחר שתבעה את חברת כוח האדם שבה הועסקה על הלנת שכר.
נראה די ברור שמטרתן של תביעות כאלה אינה רק להפחיד את העובדת הסוררת, שהעזה לעמוד על שלה ולתבוע את זכויותיה, אלא להרתיע עובדים פוטנציאליים נוספים מלעשות כן. העובד נמצא מראש בעמדת נחיתות ביחס למעסיק: הוא תלוי בו, משאביו בכסף ובזמן מוגבלים בהרבה, ואין לו שורה של עורכי-דין מאחוריו. לעיתים מדובר בסטודנטים, עובדי קבלן מחוסרי אמצעים, או "סתם" מעמד בינוני בעל כיסים ריקים ברוח הימים האלה. עכשיו מקבל העובד גם איום משפטי שתלויה מאחוריו סנקציה כספית העלולה להגיע למאות אלפי שקלים, אם יפסיד במשפט.
אי-השוויון המובנה ביחסי עובד-מעביד הוא הגורם לכך שלעובדים יש כמה זכויות אלמנטריות במסגרת יחסי העבודה, כמו הזכות להתאגד באיגוד מקצועי והזכות לשבות. יש התוהים מדוע עובדים שמעסיקם מפר את החוזה אִתם בדרך זו או אחרת לא "פשוט" תובעים אותו בבית משפט במקום לשבות. התשובה היא בדיוק ההכרה בנחיתות המובנית של עובד לעומת מעסיקו, במשאבים שדורשות תביעות משפטיות, ובזמן שלוקח להן להתברר. עד שיגיע בית המשפט להכרעה, כבר מזמן יהיה העובד מובטל: לא רק שהעז פניו נגד מעסיקו, אלא גם תבע אותו לדין, אוי לאותה חוצפה. ככה זה בשוק של מעסיקים, כמו זה שקיים בישראל, שבו העובדים תלויים כמעט לחלוטין במעסיקיהם ובגחמותיהם, ומפוטרים מהיום למחר.
המעניין הוא חדירתן של תביעות הדיבה לתחום נוסף, ועל-ידי כך רמיסת זכויות נוספות על חופש הביטוי. מאז ומתמיד שימשו תביעות אלה, או האיום בהן, את החזקים ובעלי הממון כדי להשתיק את מי שלא נותר להם דבר זולת המילים. איום בתביעת לשון הרע היא דרך המלך עבור כל רשות להשתיק ביקורת נגדה. דבר זה הובן היטב בארה"ב, שם נקבע בפסק-דין ידוע בעניין הניו-יורק טיימס. שרשות ציבורית כלל איננה יכולה להגיש תביעת דיבה, אלא אם היא מוכיחה זדון (כלומר, לא די באי-אמירת האמת). גישה זאת קיבלה ביטוי גם בפסיקה בישראל.
בהגבלות על חופש הביטוי ראוי לנהוג זהירות מופלגת, בגלל מה שמכונה "ההשפעה המצננת" (chilling effect) של איסור פרסום, צנזורה ואיומים בתביעות דיבה: אלה גורמים לאנשים לא להתבטא מראש ולהפעיל צנזורה עצמית, מחשש שיבולע להם. וזה רע לחופש הביטוי ולחברה כולה. כי חופש הביטוי איננו רק זכות אישית, הוא גם אינטרס חברתי ודמוקרטי ראשון במעלה. עכשיו משמשות תביעות דיבה, בנוסף לניסיון לצנן את חופש הביטוי, לצנן את העובדים עצמם.
קרוא וכתוב 