קרוא וכתוב

שני תאריכים חשובים צוינו השבוע: 60 שנה לאמנה בדבר מניעת והענשת הפשע של ג'נוסייד, ב-9 בדצמבר, ו-60 שנה להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם, ב-10 בדצמבר. (ההכרזה האוניוורסלית בקיצור, או הכרזה לכל באי עולם בשמה העברי; לא "האמנה לזכויות אדם" ולבטח לא "האמנה להכרזת זכויות האדם"…). שתיהן לקח ישיר מזוועות השואה ומלחמת העולם השנייה, כמו כל המשפט הבינלאומי של זכויות האדם שהתפתח לאחר 1945.

אפשר להכביר מילים על ההיסטוריה של ההכרזה; על הפעמים שבהן חזינו שוב בג'נוסייד מאז שהופלל כפשע בינלאומי באמנת הג'נוסייד; על קוצר ידם של המנגנונים הבינלאומיים לאכוף זכויות ולמנוע זוועות.
אני מעדיפה להתרכז בארוע אחד, קטן יחסית, שהסעיר את קהילת זכויות האדם ואת הקהילה האקדמית בישראל השבוע; כדי להצביע באמצעותו עד כמה ארוכה עוד הדרך שלפנינו, 60 שנה אחרי שהתקבלה ההכרזה. עד כמה המאבק איננו חד-פעמי אלא מתמשך.

הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות מפעילות קליניקות משפטיות, כחלק מהחינוך המשפטי שמקבלים הסטודנטים שלהן. במסגרת הקליניקות מתנסים הסטודנטים בעבודה משפטית מעשית המסייעת לקהילה, והאוניברסיטאות מממשות גם תפקיד חברתי. באוניברסיטת ת"א פועלת במסגרת זו הקליניקה למשפט ורווחה, שבין השאר מלווה עובדים במקומות שונים המנסים להתארגן כדי לממש את זכויותיהם. פעולתה זאת ביחס לעובדי גן המדע הקשור למכון ויצמן לא נשאה חן בעיני הנהלת המכון, שפנתה בעניין לאוניברסיטת ת"א. הלחץ נשא פרי ורקטור האוניברסיטה הורה לקליניקה להפסיק לייצג את עובדי גן המדע. לזכותה של הפקולטה ודיקנה ייאמר כי הם נעמדו על הרגליים האחוריות. אך מאחר שהמאבק סביב הנושא חרג מטעמו המקורי, ייצוג וארגון עובדים, בחרה הקליניקה להעביר את ייצוגם של העובדים במקרה זה לעורכת-דין חיצונית, כדי שמאבקם לא ייפגע בגלל המאבק המשני שהחל להתחולל באוניברסיטה. ואז הגיעה דרישה דומה מהאוניברסיטה הפתוחה, שגם את עובדיה מייצגת הקליניקה… סוף דבר הוא שנשיא האוניברסיטה, לאחר שקיבל פניות אינספור מהקהילה האקדמית בארץ ובחו"ל, הורה לקליניקה להמשיך לייצג את עובדי האוניברסיטה הפתוחה והקים ועדה לבחינת הקריטריונים לייצוג ע”י הקליניקות.

הזכות להתאגדות מקצועית מוגנת בסעיף כג' להכרזה האוניוורסלית שבה פתחנו, העוסק בזכות לעבודה ולשכר הוגן. סעיף קטן 4 קובע: “כל אדם זכאי לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות כדי להגן על ענייניו".
כלת פרס ישראל למשפטים, המומחית לדיני עבודה פרופ' רות בן ישראל, כתבה דברים כדרבנות לרקטור האוניברסיטה, פרופ' דן לויתן.
שאלת החופש האקדמי לבטח קיימת כאן, אבל אל לה להסתיר מפנינו את השאלה המהותית יותר, והיא זכותם של עובדים להתארגן. הזכות להתאגד בכלל היא זכות יסוד, וזכות חשובה במיוחד על שום היותה גם אמצעי יעיל למימוש מלא של זכויות קיימות ואף השגת זכויות נוספות. הזכויות הסוציאליות של עובדים – הגבלת שעות העבודה, הזכות לפנאי ומנוחה, הזכות לפיצויי פיטורין, הזכות לשבות ועוד ועוד – הושגו לאחר מאבקים רבים. כמעט ראש וראשון בהם היה המאבק על זכותם להתארגן כדי לשאת ולתת ביעילות על זכויות אלה. זכות ההתארגנות חשובה במיוחד לעובדים שעל-פי הגדרה נמצאים בעמדת חולשה מול המעסיק. חוזים פרטיים אולי קורצים למי שיכול בעזרתם להשיג משכורות גבוהות ובונוסים מפתים. אבל בעת משבר, כשהודעת הפיטורין תרצד על צג המחשב, כנהוג היכן שרק הכסף מדבר, יתברר לו שכמעט בלתי-אפשרי להשיג תנאי עבודה נאותים ללא כוח מאורגן. שבירת העבודה המאורגנת היא רק צעד ראשון, שבעקבותיו באה הנסיגה בכל ההישגים שהושגו, באמצעות הטקטיקה הידועה של 'הפרד ומשול'. בשוק של מעבידים העובד שוב אינו אדם בעל זכויות שיש לכבד, אלא חפץ שאפשר לזרוק לאחר השימוש. כשזכותם של עובדים להתאגד איננה מוגנת, אל נתפלא אם נמצא כולנו את עצמנו בחזרה במאה ה-19; ללא כל זכויות סוציאליות, קניינו של המעביד שיכול לעשות בנו ככל שיחפוץ.

עוד בנושא: הפרולטריון של האוניברסיטאות