קרוא וכתוב

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
רוֹצֶה לֹומַר דְּבַר מָה.
                                (נתן זך, 'רגע אחד')

שקט. קצת שקט בתוך כל הברברת האינסופית שעוטפת אותנו כבר כמעט שבוע. זה כל מה שרציתי.

שקט מהטחת ההאשמות ההדדית. שקט מהבּלבּלת של מי שחושב שהתנגדות למדיניות של ממשל(ו)ת ישראל הופכת אזרחים לאנטי-ישראלים או ל"שונאי ישראל". (נכון, יש ביניהם גם כאלה שסבורים שלישראל במתכונת של מדינת לאום אין זכות קיום, וגם זה מותר. ויש כמה שמזדהים לחלוטין עם אויבי המדינה. אבל גם המון אוהבי ישראל שרוצים ישראל אחרת, טובה יותר בעיניהם, אפילו אם הם טועים בעיני מישהו אחר). שקט מחוסר היושרה של מי שמדלקמים את המנטרה של"ישראל חובה להגן על אזרחיה", אבל בכל פעם שהיא מנסה לעשות משהו שנגזר מהחובה הזאת "מוכיחים" באותות ובמופתים שאסור לה לעשות זאת (רובם מתוך בורות מוחלטת במה כן מתירים דיני המלחמה לעשות). שקט מהצביעות של מי שרצים לכיכר ומוציאים הודעות לעיתונות רק כשנפגעים אזרחים פלסטינים (כן כן, אנחנו יודעים שאתם לא אחראים לממשלות אחרות, רק לזאת הישראלית. אבל אם מדברים על מוסר, ואתם מדברים…). שקט מהתקשורת המתלהמת והרדודה (“כבר לא אִתנו" – הכותרת שליוותה אתמול את הידיעה על חיסול אחד מבכירי החמאס באחד מערוצי הטלוויזיה); תקשורת המקשקשת את עצמה לדעת עם אותם פרשנים שטעו בכל הפעמים הקודמות.

לכן בחרתי קצת בשקט. וגם המילים המועטות שהצלחתי להוציא כעת הם בזכות בועה של שקט. כן, בועה. גם כך הרעש מסביב מחריש אזניים. גם כך אי-אפשר לומר משהו של טעם, ולא בשחור-לבן, שגם יישמע.* בימים האלה, שבהם בכל בוקר אני מברכת שלא עשני ראש-הממשלה, שצריך גם לעשות משהו, כי באמת שום מדינה לא היתה סובלת ירי בלתי-פוסק כלפי אזרחיה. הוא, ככלות הכול, לא יכול להרשות לעצמו רק למלמל, מצוות אנשים מלומדה, "לישראל הזכות להגן על אזרחיה", תוך שהוא ממהר למסיבה, סליחה, להפגנה הבאה נגד המלחמה.

והנה השיר 'שקט' מתנגן לו ברדיו בדיוק כשאני מסיימת לכתוב. כמה אנחנו אוהבים את מקבילות הקיטש האלה. שתהיה שבת שלום. שבת שקטה.  

* משהו שינסה להבחין בין צדקת המלחמה לבין צדקת היקפה ואמצעיה; בין צדקת הפעולה לבין התבונה הפוליטית שביציאה אליה, לנוכח הידיעה שהיא לא תפסיק את הירי לעבר ישראל. משהו על המופרכות שביומרה להפיל משטרים, כאילו לא למדנו כלום. משהו על השימוש המופרז בכוח. על ההסתבכות שבוא תבוא. על כך שבהכרח ייגרם ארוע נורא, גדל-מידות, שיסובב את דעת הקהל העולמית שעדיין תומכת בצדקת המבצע, נגדנו. זה הרי תמיד קורה ואנחנו לא לומדים. משהו על קלות הפתיחה במלחמה לעומת אי-השליטה על סיומה.  אז מה, בכל זאת אמרתי משהו? :-(. הא, שוב הפרדוקס של הכתיבה. גם אם היא בזכות השקט.