קרוא וכתוב

א"ב יהושע וגדעון לוי התכתבו מעל דפי עיתון הארץ. אפשר להזדהות ולהסכים עם חלקים במה שכותב כל אחד מהם. התמונה הרי איננה שחור-לבן, למרות מאמציהם של רבים משני הצדדים לוויכוח להציגה ככזאת.
ובכל זאת, משפט אחד של לוי הוציא את המרצע מהשק:
"אתה גוזר גזירה שווה בין עם חסר ישע ומשולל מדינה וצבא – שיש לו תנועה פונדמנטליסטית שנלחמת באמצעים פסולים למען מטרה צודקת, קץ הכיבוש – ובין מעצמה אזורית, שמחשיבה את עצמה לדמוקרטית והומנית, אבל בעצם התגלתה כמדינה כובשת, ברוטלית ואכזרית."

נחזור, נדגיש: "תנועה פונדמנטליסטית שנלחמת באמצעים פסולים למען מטרה צודקת, קץ הכיבוש". כך מתאר לוי את מאבקו של החמאס. על כך שהאמצעים פסולים אין מחלוקת. על כך שקץ הכיבוש הוא מטרה צודקת גם אין מחלוקת. אבל העובדה שלוי בוחר לתאר את מטרתו של חמאס כקץ הכיבוש היא היתממות במקרה הטוב ואחיזת עיניים במקרה הרע.

כדאי ללוי לפנות לאמנת החאמס (PDF) כדי להכיר את ובמטרותיה האמיתיות של תנועה זאת. אבל למה שיתבלבל מהעובדות?

אינני יודעת אם לוי שותף למטרותיו הפוליטיות של החמאס, או רק החליט לעצום עיניים מולן ולקבוע שמדובר במטרות אחרות, אלה שהוא ואני שותפים להן. (קץ הכיבוש הוא מטרה ראויה ומתחייבת, למרות שאינני מהסבורים שקץ הכיבוש יסיים את הסכסוך). אם מי שמבצע את הפשעים האלה היו בני לאום אחר, הם היו ודאי מקבלים אצל לוי גם את המינוח המדויק המתאים להם במקום "אמצעים פסולים". מה שכן, לשמוע מלוי שמדובר באמצעים פסולים גם זאת התקדמות.  בהזדמנויות אחרות הוא טען דווקא כי הדרך איננה חשובה, וכי "אין כל קשר בין זכויות לדרך המאבק". (הקישור הוא לרשימה שלי על כך).
ללוי זכויות רבות. מה חבל שיושרה איננה אחת מהתכונות המאפיינות אותו.