כדי לגלות איזה מזון גורם לאלרגיה, ממליצים לעיתים להימנע מהמזונות המועמדים ולהחזיר אותם אחד אחד לתפריט. החשיפה החוזרת וההדרגתית אחרי דיאטת ההימנעות, מגלה מהו המזון הסורר. באופן דומה, ניתן לעמוד על מה מפריע לנו באמת בישראל כשחוזרים אליה אחרי שהות ממושכת יחסית בחו"ל.
לו הייתי צריכה להצביע על גורם אחד כזה, שממאיס עלי את החיים כאן עד כדי מחשבות כפירה מזדמנות על העתקת מקום מגורי, קרוב לוודאי שהיה זה היעדרו של מרחב ציבורי בישראל. הכוונה היא לכך שאין כאן כלל תפיסה של תחום כזה; מודעות לכללי התנהגות שונים ברשות הרבים. אנשים נוטים פשוט להתייחס למרחב הציבורי כאילו היה הרחבה של השטח הפרטי שלהם, שבו מותר להם לעשות כל שעולה על דעתם.
יצאנו מביתנו? זה מתנפל עלינו.
ברמזור, צופרים מאחור עוד לפני שהרמזור האדום התחלף או ברגע שהוא התחלף לכתום.- צופרים גם כשאנו לא נכנסים לצומת מלא כדי לא לחסום אותו כשהרמזור יתחלף תכף מירוק לאדום. כולם כאן נורא ממהרים, כידוע.
- בתחבורה הציבורית, רכבת או אוטובוס, אנשים מדברים בקולי קולות בטלפון הנייד. נרצה או לא נרצה, אנו נחשפים במשך כל הנסיעה לחייהם הפרטיים. ולמה שלא נשמע גם מה שהצד השני אומר? בשביל זה יש רמקול. הם מוותרים על פרטיותם? ומה על זאת שלנו? על זכותנו לא להיחשף לחייהם של אנשים אחרים? על זכותנו שלא ידחפו לנו את החיים האלה בפרצוף, נרצה או לא נרצה, כשאנו נמצאים במקום ציבורי?
- אותה התופעה רווחת גם בבתי-קפה, בקרב מי הסבורים שלא מדובר אלא בשלוחה של המשרד שלהם והם מנהלים את עסקיהם מהטלפון הנייד שלהם, בצעקות רמות.
- ועוד לא אמרנו כלום על ערימות הזבל.
לאחר שהות בת כמה חודשים בבוסטון, סמוך לחזרתנו ארצה, הוזמנו לארוחת ערב אצל ידידים ישראלים ששהו שם אף הם בשבתון, יחד עם כמה ישראלים נוספים. זה היה טיפול בהלם. כל-כך התרגלנו לסגנון שיחה אחר, שהאוזן פשוט התקשתה לספוג את הצעקות, הרמות הקול, הכניסה לדברי הזולת בלי לאפשר לו להשלים את דבריו. ערב ישראלי.
בישראל מתייחסים לשטח הציבורי כאל שטח הפקר.
ביטוי קולע להיעדר תפיסה של מרחב ציבורי, שיש בו שימוש משותף של פרטים רבים, נתנה גברת אחת, שהעזתי להעיר לה על כך שהיא משוחחת בקולי קולות בחדר ההמתנה של הרופא. "אבל זה מקום ציבורי!", התרעמה.
קרוא וכתוב 