קרוא וכתוב

באחת ההתבטאויות הפחות רגישות של הזמן האחרון (אם לאמץ אנדרסטייטמנט בריטי), כתב רביב דרוקר על התאבדות טופז:

"לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו (…) ששירות בתי הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים."

האמת, זה הרבה מעבר לתקינות פוליטית. דרוקר מצהיר על הבלוג שלו ש"יש המון דברים שאני רוצה להגיד ואני לא אומר אותם בטלוויזיה. הם לא בתחום שלי, הם ארוכים מדי, עמוקים מדי, שטוחים מדי, רכילותיים מדי. מזל שיש לי את הבלוג הזה". ובכן, לאור הדברים האלה לא בטוח שמזל. יש דברים שרוצים להגיד ולא אומרים בכלל. לא רק בטלוויזיה. או לפחות לא אומרים בפומבי. זאת אחת ממוסכמות היסוד שמאפשרת את התקיימותה של התרבות האנושית ומאפשרת לאנשים להמשיך לחיות יחד בחברה.

התבטאותו של דרוקר היתה סרת טעם ומיותרת. ואין לזה שום קשר למה שחושבים על דודו טופז. אישית לא חשבתי עליו שום דבר טוב וזה לא השתנה בגלל מותו. התאבדותו ודאי לא מפחיתה מחומרת המעשים שנאשם בהם. אבל אדם מת, אדם נטל את חייו בכפו. זה בכל מקרה אסון. זה קרה כשהוא היה במשמורת של המדינה. ומכיוון שאין להשאיר את הדיון רק ברמה הרדודה של מה שמרשה לעצמו לכתוב עיתונאי, שבמחילה, עלה לו השתן לראש, צריך לשאול כמה שאלות נוספות. מעניינות וקשות. האם לאדם זכות להתאבד? מה צריכה להיות עמדתה של החברה באשר למעשה זה: האם עליה לכבד את רצונו או לנסות למנוע זאת ממנו? לשאלות האלה יתכן שיש לדרוקר תשובה משלו. לאור דבריו היא לא מאוד מעניינת אותי. אבל שאלה נוספת שדרוקר כנראה לא מבין את חשיבותה בנסיבות האלה, היא האם תשובתנו לשאלות הקודמות משתנה כשמדובר באדם שנמצא תחת משמורת המדינה, בבית-כלא.

הדיון בסוגיית ההתאבדות הוא נכבד, כבד, ואין בכוונתי למצותו כאן כלל ועיקר. אומר רק כמה מילים על התאבדות מנקודת המבט של שיח הזכויות, על התאבדות מנקודת מבט מוסרית, ועל השאלה של התאבדות תחת משמורת המדינה.

זכות לחיים, זכות למוות (?)

אם יש זכות לחיים, האם יש זכות לסיימם, זכות למות? חשוב לראות שאם התאבדות היא זכות, כי אז מוטלת על החברה חובה נגדית. למצער, לא להפריע לאדם להתאבד. ואולי אף לסייע לו לעשות זאת, כחובה פוזיטיווית. לעיתים ההתבוננות בשאלת קיומה של חובה נגדית מסייעת להכריע האם מדובר בזכות, שכן חובה כזאת היא שמבדילה זכות מאינטרס (או רצון) גרידא, חשוב ככל שיהיה.
ברמה עמוקה ומהותית יותר, הטענה היא כי תנאי לכך שיהיו לנו זכויות הוא שנחיה. לאדם מת אין זכויות (בגדול, לא ניכנס כאן לרזולוציות של סיוג). הזכות לחיים היא יסוד ותנאי לזכויות כולן. לכן היא נחשבת בעיני רבים כזכות שאין להפקיעה (inalienable) במובן החמור של המִלה: זכות שהאדם עצמו כבעליה אינו רשאי לוותר עליה. גם הזכות שלא להיות עבד היא כזאת: לאדם אין זכות למכור עצמו לעבדות. אינני נכנסת כאן לצידוקים דתייים, שעל-פיהם חיינו אינם שייכים לנו, שכן תפיסת העולם ונקודת המוצא שלי הן חילוניות. מאידך גיסא קיימת, כמובן, שאלת החירות והאוטונומיה האישית, שלדעת רבים מתבטאות גם בזכות לסיים את חיינו, אולי החירות האולטימטיווית בעולם שלא ביקשנו להיוולד אליו.

התאבדות ועמדה מוסרית

בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה".
(אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

דיון שונה ורחב יותר מדיון הזכויות הוא הדיון המוסרי. וכאן נשאלת השאלה האם לחברה יש זכות – ואף חובה – לעשות כל שאל ידה כדי למנוע התאבדות? זאת מתוך הכרה בערך העליון של החיים. יתכן שאל לה לעשות זאת באמצעים כופים (ניסיון התאבדות היה פעם עבירה פלילית), אך לכל הפחות בדרך השכנוע. כאן יש, לדעתי, להבחין בין התאבדות של חולה סופני ששוב לא ניתן לסייע לו, לבין התאבדות שנובעת מדיכאון או נסיבות אחרות כמו משבר אישי או מצוקה כלכלית קשה. אני מתייחסת כאן לאחרונה. ההבדל המכריע הוא ההפיכוּת. הדיכאון אפשר שיחלוף, והאדם יגלה שנפתחות בפניו אפשרויות חדשות. התאבדות איננה הפיכה. זהו כרטיס לכיוון אחד.  ההיגיון הוא אותו היגיון שמרשה לרופאים לטפל באנשים המגיעים מחוסרי הכרה לבית-החולים, בלי לקבל מהם הסכמה מדעת כנדרש בדרך-כלל. החזקה היא כי אדם כזה היה רוצה שיטפלו בו לו היה נשאל, ובדיעבד יסמוך ידיו על כך. אכן, התאבדות היא מעט שונה. יש מקרים ומצבים שזהו רצונו של אדם והוא איננו מעוניין שימנעו זאת ממנו. עדיין, האין עלינו למצות את הניסיון להראות לו שיש דרכים נוספות? שיתכן כי יתגבר על מצוקתו ובעתיד ישקיף עליה בעינים אחרות? נראה כי בנסיבות אלה (להבדיל, כאמור, ממחלה סופנית), העמדה "רצונו – כבודו" ועמידה מן הצד (או חמור יותר: עידוד המתאבד), היא עמדה לא מוסרית. יתרה מכך, מהתבטאותו של דרוקר משתמעת קביעה כי חיים מסוימים של הזולת אינם ראויים לחיותם. זוהי אמירה מסוכנת הראויה לכל גינוי.

התאבדות במשמורת וחובת המדינה

אדם הרוצה להתאבד יעשה זאת, בסופו של דבר. אנשים מתאבדים במחלקות סגורות בבתי-חולים לחולי נפש. אנשים מתאבדים בבית הסוהר. כשאדם נמצא במשמורת של המדינה, חובתה של המדינה להגן על מי שמצוי בהשגחתה גוברת על הלבטים המוסריים שתוארו לעיל. גם כאן יש שאלה של איזון. אינני יודעת אם מוצדק לאזוק אסיר למיטה כדי למנוע ממנו להתאבד (מקרה טופז זימן לי את הפעם הראשונה שאני שומעת על כך). אבל למדינה אחריות מלאה על מי שהיא מכניסה למעצר וחובה כבדה יותר, בשל כך, להגן עליו ועל זכויותיו. לא רק התאבדות, כל מקרה מוות בכלא או בבית מעצר דורש חקירה. ולא רק כשמדובר בידוענים. אז רק התקשורת מתעניינת בכך יותר.