קרוא וכתוב

אחרי שאלון קלמנט סיפק לנו ניתוח מעניין על ההבדל בין ת"א לניו-יורק בכל הקשור לשימוש במחשב נייד בבתי הקפה והשפעתו על התפוסה בהם, היה כיף לקרוא את הכתבה בדה-מרקר על הגישה של בעלי בתי קפה בארץ אלינו, העובדים אצלם. ממש אמריקה. כלומר לא. מזל.

אני מודה, אמנם, שלי היה ניסיון אחר בארומה עמק רפאים בירושלים; שם מנהלת המשמרת העירה לבן לווייתי שפתח מחשב נייד, שבשעת הלחץ שבה שהינו שם הם לא מרשים זאת. מה שהרגיז לא היה עצם ההערה, אלא העובדה שהיא הגיעה דקה אחרי שקיבלנו את הקפה, שעוד היה בכוסות. אם היינו מעיינים בעיתון בזמן השתייה זה היה בסדר מבחינתם. הרי לפעמים רק רוצים לבדוק משהו במחשב. לא לדאוג, אמרתי, לא נתפוס יותר מקום בבית הקפה שלה. חוויה מתקנת נכונה לי אתמול בסניף 'מול זכרון' של ארומה, שם חזיתי במו עיני בשני מינִי-מחשבים (netbooks) על הדלפק, המיועדים לשימוש הלקוחות במקום. אחרית הימים.

מה שהצחיק אותי בדיווחים מניו-יורק היו לא הטענות הכלכליות, לגבי תפיסת המקום הממושכת על קפה אחד, אלא אלה שאמרו שזה מפריע לאווירה בבית הקפה, שכל אחד לנפשו מול מחשבו. באמת, אם אנשים קוראים עיתון או עוברים על דוחות מודפסים זה פחות מנוכר? ומה, כולם מגיעים לבית קפה להתיידד עם זרים?  אבל הדבר הדחוף ביותר שהייתי משנה בבתי הקפה בניו-יורק הוא הכוסות. עוד לא הבנתם שלקפה בכוס נייר אין טעם של קפה? מילא כשלוקחים לדרך, אבל המחזה הזה של אנשים שיושבים שעות בית קפה ולוגמים מהכוס של ה-take away אף פעם לא היה מובן לי.

בין שלל הדברים הטובים שמביא אִתו האחד בספטמבר, זה שאפשר לשוב לבתי הקפה וליהנות בהם, עם מחשב או בלעדיו, מזמן איכותי בלי המולה צרחנית מסביב. (הי, אתם שם בטראטין, תיקנתם כבר את המזגן?…). שנת לימודים טובה לכולם.