קרוא וכתוב

"מה שמפריד בין הברכה ההמונית – מה שלומך? – מהיותה גסות שלא ניתן לסלוח עליה הוא העובדה שהיא בדרך-כלל ריקה וחסרת כנות לחלוטין". (פרננדו פסואה, ספר האי-נחת)

שנטובה

מכירים את האמרה החביבה על מי שמכונים היום בין השאר "מאמנים": "בוקר טוב זה לא איחול, זאת החלטה?". למען האמת, הדרך הנסבלת היחידה להתבונן ב"בוקר טוב" היא כברכת שלום לאדם שפוגשים בדרך, שעדיפה על התעלמות ממנו. פסואה קובע, אמנם, ש"כל עניין זר בנו הוא חוסר עדינות ללא אח ורע", אבל גם התעלמות מופגנת היא חוסר עדינות. נו, אז נסתכל באותו אופן על "שנטובה" ששמענו והשמענו עשרות פעמים בשבועות האחרונים. כי כוונה של ממש מאחוריה אין בדרך-כלל. (ואף מִלה על הSMS-ים והאימיילים ההמוניים…). שתהיה שנה טובה? נו, שתהיה. הרי אין בסיס של ממש להניח שהיא תהיה כזאת על סמך ניסיון העבר, שבו כל שנה התחילה באיחול הזה והסתיימה אותו דבר.

סליחהטובה

את השנטובה השחלתי בהזדמנות מתאימה זאת. אבל מה שבאמת רציתי לכתוב עליה היא הסליחה. אנשים המתנצלים, מבקשים סליחה על שפגעו באחרים, ראויים להערכה גדולה. זה לא קל, להתנצל. זאת התפיסה הרווחת שבגדול מקובלת עלי. רק שנוכחתי לדעת שלבקש סליחה קל יותר מלסלוח. אמנם הניו-אייג'יסטים והפסיכולוגיסטים למיניהם מלמדים אותנו כמה חשוב לנפש לסלוח, כמה זה מנקה ומטהר מהכעס ושאר רגשות שליליים השוקעים ומזהמים אותה בנוכחותם. אבל בעצם מי שמיטהר ומתנקה בקלות גדולה הרבה יותר הוא זה המבקש סליחה. גם מרגיש יותר טוב עם עצמו וגם קיבל הוקרה מהסביבה, על שהיה בו אומץ וכוח נפשי להודות ולהתנצל. ומי שצריך לסלוח, לתת את המחילה? זה לא תמיד כל-כך קל. ישנם עלבונות שאינם נעלמים. יש מעשים שאין לסלוח עליהם. גם אם המחיר הוא לב שחור. אבל מעבר לכך, מי שביקש את סליחתנו מתעופף לו: לבו קל כנוצה, נפשו טהורה וזכה; ואילו אנו נותרים פעמים רבות לא רק עם העקבות החומציים של הפגיעה שאין להשיב, אלא גם עם הנטל הנוסף שעמסה עלינו בקשת הסליחה. כמו הכרת תודה שיש למקבל כלפי מי שמעניק לו. פעמים רבות נתינה רק מכבידה ומקשה על המקבל, בגלל עמדת החולשה כביכול שהיא מכניסה אותו אליה והכרת התודה התמידית שהיא עומסת עליו.

בקשת סליחה וקבלתה היא במרכז הימים האלה. חודש הסליחות והרחמים הסתיים זה עתה, עשרת ימי תשובה מתחילים מיד ויום כיפור עומד בפתח. עומד האדם מול אלוהיו נרעש ונפחד – "הנני העני ממעש" – מבקש רחמים על עצמו ועל שולחיו מהכל יכול, וסליחה מחבריו בני התמותה. תקופה של חשבון נפש. הרעיון עמוק. הביצוע? איך לומר, כושל ברובו. כמו מצוות רבות, גם זאת נהפכת אצל רבים למצוות אנשים מלומדה. פולחן שמרוב שחוזרים עליו נהפך למכני, נשחק ומאבד מכוונתו ומטעמו. נבקש סליחה ונזדכה.  שנטובה, סליחהטובה.