קרוא וכתוב

יש אירוניה מסוימת, כזאת שרק המציאות יכולה לזמן, בכך שתאריך גירושם של מהגרי העבודה וילדיהם נקבע לאחד בנובמבר, כשבהמשך אותו חודש עצמו – ב-20 בנובמבר – מציינים את יום הילד הבינלאומי. יום שנקבע לתאריך זה משום שב-20 בנובמבר 1989 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה לזכויות הילד; אמנה שכל מדינות העולם הן צד לה זולת ארה"ב וסומליה. ישראל אישררה אותה בשנת 1991 ובכך נהפכה צד לאמנה ומחויבת לה במישור הבינלאומי.

השנה עומד יום הילד הבינלאומי בסימן עגול במיוחד: 20 שנים לאמנה לזכויות הילד. סעיף 7 לאמנה קובע כי "הילד יירשם מיד לאחר לידתו, ותהיה לו זכות מלידה לשם, הזכות לרכוש אזרחות וככל הניתן, הזכות להכיר את הוריו ולהיות מטופל על-ידם". לידה של ילדים למהגרי עבודה במדינה שבה הם עובדים היא מקור אפשרי לתופעה של היעדר אזרחות (statelessness), שהמשפט הבינלאומי מבקש לצמצם ככל הניתן; שכן אזרחות היא "הזכות לזכויות". זה יכול לקרות כאשר מדינת הלידה מעניקה אזרחות על-פי דין הדם (jus sanguinis), ואילו מדינת המקור של ההורים מעניקה אזרחות על-פי דין האדמה (jus soli). התוצאה היא שהילד עלול ליפול בין הכיסאות ולהיות מחוסר אזרחות לחלוטין. הזכות לאזרחות, על אף שהיא מופיעה בהכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם, מפורשת בה כזכות לאזרחות כלשהי. ומכל מקום, היא לא תורגמה לכלל זכות המנויה באמנות מחייבות לזכויות אדם, כזאת המטילה חובה משפטית על המדינה להעניק בנסיבות מסוימות. היא מופיעה רק לגבי ילדים באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ובאמנה לזכויות הילד שצוטטה לעיל, בנוסח דומה; וכן באמנה הבין-אמריקנית לזכויות אדם, הקובעת את הזכות לאזרחות ומחייבת את המדינות שהן צד לה להעניק אזרחות למי שנולד בשטחן אם אחרת יהיה חסר-אזרחות.  אני מציינת זאת משום שברור שגם במשטר הבינלאומי של זכויות אדם, נשמרת במידה רבה הריבונות של המדינות וסמכותן לקבוע בעניינים של הגירה אליהן והתאזרחות בהן. אך ריבונות זאת איננה מוחלטת: היא ננגסת על-ידי כללים מסוימים של הדין הבינלאומי, כמו עיקרון איסור ההחזרה ואיסור על אפליה. מכל מקום, נשים לב כי גם הלשון המקורית של סעיף 7 לאמנה לזכויות הילד מדברת על "the right to acquire a nationality". כלומר, לאו דווקא אזרחותה של המדינה שבה נולד, אבל אזרחות כלשהי.

בני המשרתים

המקרה שלפנינו נוגע פחות לצד המשפטי, בעיני, ויותר לצד המוסרי והפוליטי. ישראל ממשיכה במדיניות הנלוזה של גירוש מהגרי עבודה ובה בעת "יבוא" עובדים חדשים. מדיניות של "דלת מסתובבת" שמי שגוזר ממנה קופון הן חברות כוח האדם, כמובן. ילדיהם של מהגרי העבודה הם הקורבן האולטימטיווי של מדיניות זאת.  מדובר בילדים שנולדו כאן, אינם מכירים מקום אחר ושפה או תרבות אחרות, זוהי ארצם לכל דבר ועניין. גם אם אין לישראל חובה להשאירם כאן ולהעניק להם אזרחות או מעמד קבע, יש לה מחויבות מוסרית כלפי ילדים שנולדו כאן כי הוריהם הגיעו לעבוד אצלנו.

זאת השנה השנייה שאני מלמדת באוניברסיטה קורס בנושא "מעמדם וזכויותיהם של זרים". כמו בסמינר על אזרחות והגירה שהעברתי שנים אחדות, גם כאן אני מציגה בפתיחה את עמדתו של מייקל וולצר בספרו Spheres of Justice. וולצר מצדיק את זכותן (המוגבלת) של מדינות לסגור את גבולותיהן, שכן סגירה כזאת היא תנאי לקיומה של קהילה בכלל, שמחלקת לחבריה את כל הטובין האחרים. קבלה ודחייה עומדות בלב העצמאות של הקהילה הפוליטית ומהווה בעיניו את המובן העמוק של הגדרה עצמית.  אבל בד בבד עם הצד הזה של עמדתו, המוכרת ונלמדת כשדנים בהגירה, יש גם צד אחד, מוכר קצת פחות. והוא מעמדם של מהגרים שגרים בשטח המדינה. לדידו, מרגע שהם נמצאים בתוכה ועובדים בה, יש להתייחס אליהם כאל חברים ועליהם להיות על המסלול לקבלת אזרחות (אם רצונם בכך). מצב אחר, הוא כותב, יהיה בגדר רודנות. כמו משפחה החיה עם משרתים. תהליכי ההכרעה שבאמצעותם קובעת מדינה דמוקרטית את חייה הפנימיים חייבים להיות פתוחים באופן שווה לכל מי שחי בשטחה, עובד בכלכלה המקומית וכפוף לחוק הפנימי.  כאשר אנשים כאלה אינם יכולים לעצב את הכוח הפוליטי שאליו הם כפופים, כאשר לאזרחים יש מונופול על הכוח הפוליטי – זהו דיכוי. (ה"בחירה" שלהם לבוא הנה, כביכול הסכימו לבוא במעמד של משרתים איננה פוטרת אותנו מהקושי הזה; אף כי יתכן שחלקם הגדול אכן רואים את שהותם כאן כזמנית ויעדיפו לחזור לארצם ולמשפחתם -נ"כ). לאזרחים דמוקרטים, הוא מסכם, יש ברירה: אם הם רוצים להביא עובדים חדשים, עליהם להיות מוכנים להרחיב את תחום החברות. אם הם אינם מוכנים לקבל חברים חדשים, עליהם לפתור את הביקוש בשוק העבודה המקומי. וזוהי הברירה היחידה. וולצר מעמיד את שני הצדדים האלה יחד – הצדקה של זכות הסגירה עם ההכלה הפוליטית פנימה. גלגולו של רעיון זה מתנסח בעיקרון המוכר לעוסקים בתיאוריה של הגירה – "קשה בחוץ, רך בפנים" (hard outside, soft inside).
מהי המחויבות שלנו לאנשים שהגיעו כדי לעבוד כאן, שאת רובם המכריע גייסנו לעשות זאת, ובעיקר לילדיהם, בני המשרתים, שלא בחרו? זאת השאלה העיקרית שצריכה לעמוד לנגד עינינו.  לא על גבם של הילדים האלה צריכה המדינה לבסס את כלכלת העבודה המעוותת שלה. 

עוד בנושא: זיהום