קרוא וכתוב

ה"חגיגה" של הסרת צווי איסור הפרסום זימנה לנו יומיים של דיווחים תקשורתיים עמוסים לעייפה. הם דורשים תזכורת חשובה לגבי חזקת החפות, אך בעיקר התייחסות מהותית לכך שגם לחשודים ברצח – ואפילו לעבריינים מורשעים! – יש עדיין זכויות והן ראויות להגנה.

הן טייטל הן קרליק, נעצרו כחשודים ברצח. טייטל תואר ביותר מדי דיווחים כ"רוצח". אפילו בעין השביעית, היכן שאמורים לבקר את התקשורת, כשלו בכך: בכיתוב שמתחת לתמונות הם מתארים את "הוריו של הרוצח" ואת "הרוצח". חזקת החפות קובעת כי כל אדם הוא בבחינת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר. הוכחה כזאת מתבצעת בבית-המשפט, לא בתקשורת. גם אם החשוד הודה במעשה (במקרה הזה גם הודאה במשהו שכנראה לא ביצע).

באופן מהותי יותר, תיאור שני המקרים מעלה קשיים בכל הנוגע להגנה על זכויותיהם כחשודים. מטייטל, כך דווח, נמנע לראות עורך-דין למשך תקופה ארוכה. מניעה שנעשתה, על-פי הנמסר, כדין. (כלומר, כחריגה מהכלל באישור מתאים, על-פי העילות המפורטות בחוק ולמשך תקופת הזמן שהוא מתיר זאת). ועדיין, יש כאן קושי עצום. צודקים אלה הטוענים נגד המוחים על-כך שכשמדובר בעצירים ערבים איש לא מתרגש אם מפירים את זכותם להיפגש עם עורך-דינם או זכויות אחרות. (אלון בן-דוד בערוץ 10 הצביע ביום ראשון בערב על קשיי השב"כ בחקירת עצירים יהודים שמדגימה הפרשה: "זה לא פלסטינים שאפשר להפעיל עליהם לחץ"…). אבל חשובה ככל שתהיה ההצבעה על האפליה, התיקון חייב להיות להתיישר לדרך הנכונה: של הגנה על זכויות הכול, לא של רמיסת זכויות הכול באופן שווה.

נסיעתי לאוניברסיטה במזג האוויר הסוער של יום ב' היתה לחוויה מקפיאת דם ממש, שכן נפלה בדיוק על ה"תדרוך" של המשטרה לעיתונאים על פיענוח רצח משפחת אושרנקו, שהועבר בשידור ישיר. פרטי פרטים של זוועה שקשה לתפוס. אחר-כך המשיכה יעל דן – שאת תכנית הצהריים שלה אני מחבבת במיוחד כשאני בדרכים – לשוחח עם הכתבת לענייני פלילים הדס שטייף, שדומה כי נהנתה ממש לגלגל על לשונה את המילים "טבח" ו"שחיטה" על כל הטיותיהן, תוך תזכורת שהחשוד ברצח היה קצב ויודע דבר אחד או שניים על שחיטה. שיחה שהשאירה מעט מאד לדמיון, אם בכלל. בהמשך ראיינה דן את עורך-הדין של החשוד, אורי קינן, שמגן על קרליק כעורך-דין עצמאי מטעם הסנגוריה הציבורית. הוא טען כי ההודאה נגבתה ממרשו שלא כדין ותיאר בפני דן את המצב שבו היה שרוי החשוד באותו זמן: אזוק כשידיו ורגליו פרושות לצדדים במשך 24 שעות, לבד מיציאה לשירותים כשהמשטרה החליטה על כך. עורך-הדין ניסה להסביר שיש נסיבות הפוסלות הודאה, ושאם טענתו תתקבל יהיה על המשטרה להתבסס במשפט על הראיות בלבד, ללא הודאה (מה שכמובן לא אומר שמרשו לא יורשע – נ"כ). דן בתגובה אמרה משהו כמו: יהיה לך קשה להוציא ממני רחמנות עליו.

השאלה איננה של רחמנות או אפילו חמלה. איננו מגינים על זכויותיו של מישהו כי אנחנו "מרחמים" או חומלים עליו. אנחנו מגינים על זכויות כי הן מגיעות לבני-אדם ככאלה. גם כאשר הם נחשדים בביצוע מעשים נוראים ואפילו אם הורשעו בהם. זכויות בפלילים חשובות במיוחד משום שקל להפוך את מי שהפר את הנורמות החברתיות שלנו ומאיים לערער במעשיו את השלווה והתקינות שמקנה הסדר החברתי, למושא לנקמה. אנחנו צריכים את התזכורת הזאת שבני-אדם אינם פוסקים להיות בני-אדם, גם ואולי במיוחד כאשר הם עושים דברים שקשה לנו לתפוס שבן-אנוש יכול לעשות (אבל בעובדה הוא עושה). ומכיוון שאיננו חדלים להיות בני-אדם, ממשיכות להיות לנו זכויות אדם. יש זכויות שניתן לשלול כתוצאה ממעשינו, וזה מה שקורה כאשר אדם מורשע כדין – תוך שניתנות לו כל הערבויות של ההליך ההוגן – ומוטל עליו עונש מאסר. חירותו נשללת, אך לא כל זכויותיו. על זכויות בפלילים, של חשודים ועבריינים, צריך לעמוד משום שמי שעצור, הרחק מהעין והביקורת הציבורית, נמצא בעמדה חלשה במיוחד. זכויות באות להגן על כולנו, אבל אנחנו זקוקים להן במיוחד כשאנחנו חלשים. בהכרה בחשיבותן של זכויות בפלילים אין כמובן שום מתן לגיטימציה למעשה הפלילי עצמו, אם יש צורך לומר זאת. זכויות ההליך ההוגן חשובות במיוחד משום שהן עורבות לכך שייעשה צדק, שזכויות אחרות שלנו לא ייפגעו שלא לצורך, ושכאשר יש הצדקה לפגוע באותן זכויות – הן יפגעו במידה ההכרחית בלבד והפגיעה בהן לא תיהפך לענישה נוספת.

וכמובן, הח"כ התורן מציע עונש מוות. והחכמולוג בטוקבקים – לבטל את חוק השבות. איך לא.