השורה התחתונה היא שאת המחיר משלמת, כמעט תמיד, האשה
מסתבר שכבר שבוע רוגשות הרוחות במערכת עיתון יומי אחד. הסיפור הישן והידוע: שניים נפגשים, עפים ניצוצות, הוא עוזב (את הבית), היא עוברת (אל הבית). עתיק כימי האנושות. כיוון שמדובר בבכיר בכיר באותה מערכת, מה שהופך אותו לידוען-מה – יש לזה מקום במדור הרכילות. בסדר. אין מה להתחסד וכולנו (טוב, כמעט) מתעניינים ברכילות, לפחות כשהיא על אנשים שאנחנו מכירים.
האם יש לזה מקום ב"ביקורת התקשורת"? לא ברור. במסגרת הצהבת מתברר שכן. אז אפשר לשאול האם נכון היה להעלות את הנושא בישיבת המערכת, כי מדובר בקשר בין בכיר-הבכירים כמעט לעובדת זוטרה, או שזה עניין פרטי לחלוטין וכך צריך להישאר. ואפשר אולי לגרד עוד שאלה "עקרונית".
בדיון שמתפתח בתגובות נאמרות, בין השאר, לא מעט שטויות. כמו השוואה לפרשת קצב, האשמת ההחוק נגד הטרדה מינית בכול ומה חדש. אבל רק תגובה אחת מביאה אותי לכתוב את הפוסט הזה, וזאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת אותה. ומעכשיו, אנחנו עוברים ל-setting אחר. לפרשה אחרת עם מעורבים אחרים, ולמשוחחים אחרים שדנים באותה פרשה.
ובכן, נפגשנו מ' ח' ואנוכי לפני כחצי שנה. אני שואלת את מ' אם היא ראתה את הכתבה הגדולה שהתפרסמה יום קודם על מנכ"ל חברה גדולה במשק, שבה היא עבדה בתפקיד בכיר לפני שעברה למקום עבודתה הנוכחי. זהו ראיון די נדיר, שכן מדובר במנכ"ל שממעט מאד (מאד) להתראיין. מ' אכן ראתה, ואומרת משהו על מה שלא הוזכר בראיון. אני: דווקא היה שם איזה ציון לקוני שהוא עזב את הבית. ואז מ' אומרת: כן, אבל יש מאחורי זה סיפור שלם. מתברר שהצד השני של הרומן היא מנהלת משאבי האנוש של החברה, היושבת אף היא בהנהלה. מ' מתפלצת מחוסר האתיקה. אני: למה? בני אדם, את יודעת, קורה להם שהם מתאהבים. גם בעבודה. מ': במשאבי אנוש עוסקים כל הזמן בחינוך והסברה בכל הנוגע לקשרים בתוך העבודה, יחסים עם כפיפים, הטרדה מינית. ופתאום באה מי שעומדת בראש המערכת הזאת ו…
אוקיי. שיחה מעניינת. אנחנו מסכימים שבמצב החדש הם לא יוכלו להמשיך לעבוד יחד כשהיא כפופה לו ויושבת באותה הנהלה. ח' (נדמה לי) אומר שהיא תצטרך לעזוב. מ': היא כבר הודיעה שהיא עוזבת. (ההסתייגות של מ' היא מעצם המצב שנוצר מלכתחילה). אני: למה זה כל-כך ברור שהיא תצטרך לעזוב? למה שהוא לא יעזוב? ח': טוב, יוצאים מנקודת הנחה שהמנכ"ל יותר חיוני לארגון. אני: לא, זה פשוט ברור שהאשה היא שצריכה להתפטר. תמיד נשים משלמות את המחיר.
וזאת, אם תשאלו אותי, נשארת השורה התחתונה.
ובחזרה לפרשה העכשווית. כי המגיב האנונימי, אחרי שהוא טוען בלהט שזה מאד רלוונטי לעיתון ש"טוהר המידות נר לרגליו" ושהתוצאה המעוותת של המגמה שהוא מוביל היא שאי אפשר לקיים רומנים בעבודה, כותב: "לכאורה – על הורסת המשפחות להתפטר אם הם רוצים להמשיך לנשנש בצוותא". ברור, עליה להתפטר. לא עליו. בסופו של דבר, לכל בחירה שלנו יש מחיר. וגם הצד הקבוע שמשלם אותו.
נ"ב. שיהיה ברור: אני עוסקת כאן רק במחיר הקשור בעבודה ובאופן שבו הוא תמיד "מחולק", למרות שמדובר בקשר דו-צדדי שהתקיים בין שני עובדים באותה מערכת. לא במחירים הנוספים והכבדים המעורבים בסיפור כזה, כמו למשל עזיבת בית על כל הכרוך בכך. אבל מעבר לכך שזאת בחירה פקוחת עיניים של מי שנכנס אליה, בואו נזכור שבזירה הביתית יש צדדים לא מעורבים כלל, שלא בחרו ורק משלמים.
