אהוד ברק הצהיר אתמול בדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, שהוא אחראי לכל מה שקורה במערכת הביטחון; כולל פרשת הסוויטה בפאריס (שעלותה, כך קראנו, כשכרן השנתי של קלדניות בית-המשפט, כדי קצת יותר לחוש את המספרים). במופע משועשע (בעיני עצמו), חזר ברק על המונח "אחריות" בכל תגובה שלו בדיון. הוא אחראי וגם לזה הוא אחראי, ואחראי גם למה שאינו יודע.
זה נחמד שאנשים לוקחים אחריות ולא מגלגלים אותה על אחרים או על כוחות עלומים. רק שנדמה שבשלב החדש הזה הם חושבים שנטילת אחריות מסתכמת בהצהרה עליה. ממש כאילו היתה speech act מבית מדרשו של אוסטין. אבל מהי המשמעות של נטילת אחריות כזאת? ומהי נפקותה? לא שאני מצפה מפוליטיקאים לעשות חראקירי או להתפטר על כל ליקוי שמתגלה בתחומי אחריותם. אבל יש עוד כמה אפשרויות. אנא ספר לנו מה אתה עומד לעשות כדי שה"טעות" הזאת לא תחזור; עדכן אותנו בתהליך הפקת הלקחים שבוצע בהנחייתך ואילו נהלים עודכנו או נוצרו כדי לפקח על ליקויים בעתיד ולמונעם; דווח לציבור בשקיפות על הוצאותיך מהקופה הציבורית (כלומר, על חשבוננו) גם ללא דוח מבקר.
מופע האחריות המרשים הזכיר לי – אבל האחריות כאן היא על עולם האסוציאציות הפרטי שלי בלבד – את שימוש-היתר, האינפלציה ממש, ב"גילוי הנאות" שמתפרסם באותיות הקטנות בתחתית כל מיני כתבות בעיתונות, או בהן עצמן. ודאי שצריך לעשות גילוי נאות על קשרים או עניינים אחרים שעלולים להטות את שיקול דעתו ושיפוטו של הכותב, ולכן יידוע הקוראים בכך מגביר את ההגינות של הדיווח או הניתוח. אבל גילוי נאות איננו תרופת פלא לכל מום. יש מקרים שבהם הכותב צריך להיות מנוע מלכתוב, מעצם הקשר שנחשף בגילוי הנאות שלו. קשה להציב קריטריונים ברורים מתי זה המקרה. אבל כמו פורנוגרפיה, מזהים את זה כשרואים את זה. מה שצריך זה שכל ישר ורגישות. ואולי כמה כללי אצבע שעורכים מיומנים יכולים לנסח. אבל קודם כל ובעיקר, הבנה עקרונית ש"גילוי נאות" איננו פטור גורף ולא צריך להיות הכסת"ח החדש. "גילוי נאות" מתאים לתחום האפור, לא לתחום השחור. לאחרון פשוט לא נכנסים.
