הפוסט הזה התחיל באופן אסוציאטיווי לגמרי. הטריגר שלו היה הידיעה שהקצין א' חשוד עכשיו גם במעשה סדום ותקיפה. האסוציאציה היתה למקור של "מעשה סדום", סיפור סדום ועמורה בפרשה שנקראה לפני שבועות אחדים. משם הדרך היתה קצרה לסיפור לא פחות מעניין שמופיע בפרשה שתיקרא השבת (וישלח), הלא הוא אונס דינה. ואחרון, פילגש בגבעה. לשלושתם משותף משהו.
על סיפור סדום ועמורה אפשר לומר, כמובן, דברים רבים. בין השאר, שהוא אחד המקומות היחידים בתורה המציגים את אבי האומה, אברהם, באור חיובי. להבדיל מארועים שבהם, למשל, מציג אברהם את שרה כאחותו ומוסר אותה למעשה לגברים זרים כדי להציל את נפשו (מוטיב שתכף יחזור כאן), פה הוא מתמקח עם אלוהים לבל יספה צדיק עם רשע אף אם יימצאו בסדום רק עשרה צדיקים: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"? הוא מתריס כנגד אלוהים. אבל הקטע המזעזע ביותר בכל הפרשה הזאת הוא "הכנסת האורחים" של לוט, המתבטאת בכך שכדי להגן על אורחיו מפני אנשי סדום המבקשים "הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם", מציע להם את בנותיו הבתולות: שיעשו בהן "כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" ובלבד שלא יגעו באורחיו החוסים בצל קורתו. אכן, הכנסת אורחים למופת. על-חשבון גופן של הנשים.
הנה הקשר לאונס דינה, שייקרא השבת. שכם בן חמור רואה את דינה "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ". רק מה, בדרך הוא גם מתאהב בה ורוצה לשאת אותה לאשה. השאת נשים לאונסיהם מקובלת עד היום בחברות מסוימות, כדרך היחידה לשקם את ה"כבוד" שנפגע. חשבו על אשה שנדונה, אחרי שנאנסה, גם לחיות עם האנס ולהקים אתו משפחה. אבל מי חושב? בני יעקב, לעומת זאת, מתעצבים מאד ויחר להם מאד "כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה". אכן, לא יעשה. התוצאה ידועה: בסיפור כיסוי של מילה המונית הנדרשת כדי שאפשר יהיה להינשא אלו באלו, טובחים שמעון ולוי אחֵי דינה כל זכר בעיר ומחזירים את דינה מבית שכם. כאשר יעקב מביע את חששו שעמי הארץ ינקמו בו על כך עונים לו בניו: "הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ"?
סיפור דינה הוא פרדיגמה למה שמכונה "כבוד המשפחה". במקרה זה קורבן הנקמה לא היתה האשה, שבדרך-כלל היא הראשונה המשלמת בחייה. אבל העיקרון זהה: פגיעה של אחרים בגופה של האשה או סטייה שלה מהקוד התרבותי הרואה בה, בגופה, רצונותיה וחייה כמה שאיננו שייך לה אלא לקולקטיב, הנשלט בידי גברים – מביא לרצח ונקמה. דבר אחד זועק בהיעדרו מהסיפור: ההתייחסות לדינה ולעינויים שעברה מיד שכם. איך היא מרגישה? מה היא רוצה? דינה שולית בסיפור הזה. במרכזו כבוד המשפחה והשבט. הכבוד שמדובר בו הוא כמובן ה-honor (שקמיר מתרגמת "הדרת כבוד"), ולא ה-dignity (שהיא מתרגמת "כבוד סגולי"), הלא הוא כבוד האדם המוגן בשיח הזכויות. כי כבוד האדם של דינה הוא האחרון שנחשב כאן. ובפרשות אחרות של "כבוד" המשפחה.
אחרון, פילגש בגבעה. כאן אנחנו כבר בסוף ספר שופטים. הסיפור עצמו מזכיר את סדום ועמורה, מבחינת דרישת אנשי העיר מהמארח של גיבור הסיפור,"הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ". רפרוּר ישיר לסדום ועמורה, ממש באותן מילים. וממש כמו לוט, מציע להם המארח את בתו הבתולה ואת פילגש האורח:
"אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת". את המשך הסיפור כדאי לצטט מִלה במִלה: "וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בעלות (כַּעֲלוֹת) הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד-הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל-הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל-הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ".
גם כאן הנשים הן הקרבן המועלה למולך. בת המארח ופילגש האורח (היא כנראה לא על תקן אורחת שצריך לשמור ולכבד. סתם פילגש) מוצעות לדורשים במקום האורח והפילגש מוּצאת אליהם במו ידי אדוניה. לאחר שמתעללים בה עד מוות, והיא, פרד עיקש, מסרבת לקום כמצוות אדוניה, משמשת גופתה המבותרת בידיו למסר פוליטי רב-עוצמה. לא נהיתה ולא נראתה כזאת. ועיקר מה שלא היה ולא נראה הוא האשה, כסובייקט.
ועם כל מה שהשתנה מאז, את האשה כסובייקט ממשיכים לפעמים לא לראות גם היום (ראו למשל כאן. וגם בדיון בתגובות כאן).
קרוא וכתוב 
הרבה יותר מההיסטוריה והפולקלור העגומים, זה שאחוזים גדולים מאוכלוסיית המדינה הזאת מקדשים את הטקסטים האלו, ומנשקים בלהט את עורות החיות שהם כתובים עליהם, תוך כדי פיזוזים היסטריים.
ולרובנו זה נראה לגמרי נורמלי ותקין.
שפרשת דינה מתחילה במילים "ותצא דינה". רש"י, הפרשן המשפיע ביותר של התורה, כותב בעקבות התלמוד "יצאנית היתה". כל הקישור בין אונס וזנות בשתי מילים.
למותר לציין, כמובן, שרש"י לא מעניק פירוש דומה למילים "ויצא יעקב", כמה פרשות קודם לכן.
לא כל כך ברור שבאמת היה כאן אונס, ולא סיפור אהבה שהסתבך. בשום מקום לא כתוב שיחסי המין בוצעו בניגוד לדעתה של דינה (בכלל, דעה של נשים זה לא משהו שממש קיים בתנ"ך) ובהחלט לא בלתי סביר שהיא קיימה יחסי מין עם אהוב ליבה מרצונה החופשי, ובניגוד לרצונם של אחיה.
למה צריך לספר לכולם אם היה מדובר במשגל וגינאלי או לא? זו טיפשות משפטית ומעשה נבלה עיתונאי.
מקוה שהתגובות תהיינה מכובדות.
אני חושבת שהמקרה עם הקצין הוא בבואה להתדרדרות המוסרית של החברה הישראלית: מצד אחד ההערצה לצבאיות שמלווה בדקדנטיות, ומצד שני השתלטות הבינוניות. הדקדנטיות הצבאית וההערצה לקצונה ולמה שמסמלת הגבריות והשובניזם (מזכיר קצת את מה שהיה במלחמת העולם הראשונה) מלווה גם בבוז לנשים.
במדינה כאן ישנו עיוות מוסרי מתמשך, ואולי עכשיו יבינו שההערצה לקצינים ולצבאיות צריכה להתחלף בהערצה למשהו אחר לגמרי. ואם כבר מדברים על פרדיגמות. אז צריך באמת להחילף כאן את הפרדיגמה ורק ככה ניתן יהיה לפתור משברים.
האם לא מדובר בשגיאת תכנות? האם רק במקרה בטעות לא נבחרה האופציה של חסימת התגובות? האם זו הרשאה חד פעמית? ניסוי?
במקום להגיב אני אשב לי בנחת ואנסה להסדיר את הדופק-קצת קשה לעמוד בהתרגשות.
יואב – הסיפור המקראי בכלל ממעט, כמעט נמנע, מתאור רגשות פנימיים. הוא מתמקד במקום זאת בפעולות. אבל קשה לפרש את "וַיְעַנֶּהָ", שאותו כותב הסיפור במפורש, כקיום יחסים מרצון מצד דינה. אלא פשוטו כמשמעו.
למתאושש: אכן ניסוי. לא שגיאה ולא טעות. שב בנחת ושתה כוס מים. מקווה שהדופק יירד.
וַיְעַנֶּהָ זה לא בהכרח אונס. המילה הזאת מופיע פעמיים בתנ"ך, פעם אחת כאן ועוד פעם אחת באונס של תמר. אבל שם, באונס של תמר, כתוב במפורש שזה היה בניגוד לרצונה, ושאמנון "וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ" ז"א כשהתנ"ך רוצה לכתוב על אונס, הוא כותב על אונס, על שימוש בכח ועל התנגדות לרצון. התרגום לאנגלית מתרגם את זה כהשפלה (humbled).
היחס אל האישה עם כול ההתקדמות עדיין נראה לפעמים שגברים רואים את הנשים כסובייקט כמו שאמרת וזה חמור מאוד הלוואי ונוכל להילחם בזה.
לפסיכולוג חברתי, ואני לא מבין בזה כלל, יש בודאי דבר מה לומר על כך שסיפור גרוע ושפל כזה מסיבת רווקים, החתן יוצא שיכור לבד? בלי אף מלווה, נראה לכם סביר ועוד ועוד רוע ורשע הופך לדיון בסוגיה תנכית. בטח יש לבריחה כזו מהמציאות איזה שם לטיני מפוצץ.
חוץ מזה חשבתי שאם הדיון על אנסי קצב היה פומבי אולי מישהו היה לומד מכך לקח. ומצד שני איך זה ששם הכל סודי וכאן יש דקמרון ואפילו קמא סוטרא בעתונות היומית. מרגיז, מעציב, לא נעים
אני חושבת שצריך להפסיק ללמד ילדים קטנים את הטקסטים הלא מוסריים והמתועבים הללו.
על שפתחת את הבלוג שלך לתגובות. הרבה פעמים קראתי (בעיניין רב) דברים שכתבת ולא היה לי איך להגיד לך את זה.
לגבי הסיפורים במקרא – אכן יש בהם לא מעט דברים שלא מתקבלים על הדעת בכלל. מאידך יש גם סיפורים ומצוות כמו בפרשת "כי תבוא" שמעידים על תפיסה הומניסטית יחסית לימים ההם.
שדי מעמיד אותנו אל מול המציאות החברתית במערומיה…
מהתנך להווה:
אורית קמיר ממליצה היום על סדרה על הזנות בישראל, מנקודת מפטן של הזונות עצמן, בערוץ 8:
http://www.notes.co.il/orit/63000.asp
עוד לא נגענו בתפקיד הארכיטיפי שמשחקת ארוסתו של הקצין במקרה הזה.
רציתי להעיר שהפרשנות שלך על סיפור אברהם ושרה אינה עולה לדעתי בקנה אחד עם הנאמר בטקסט.
לפי הסיפור, גם אילו אברהם ושרה היו מודים ששרה היא אשתו, המצרים היו הורגים אותו ו"לוקחים" אותה. כלומר לא מוצגת שם כלל אפשרות שהמצרים לא "יקחו" את שרה והשאלה היחידה היא האם בהזדמנות זאת הם גם יהרגו את אברהם.
יתרה מזאת, בהמשך מסופר ששרה היתה לאשתו של פרעה ושפרעה טען שהוא לא היה לוקח אותה לאישה אילו ידע שהיא אשתו של אברהם. המסקנה מזה היא שאילו הם היו מודים שהם נשואים, המצרים היו הורגים אותו, ושרה היתה מגיעה למצרי ממעמד נמוך יותר מאשר המלך.
את מוזמנת לבדוק שוב את הטקסט בעצמך
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0112.htm
מהמקרא עד היום, אין חדש תחת השמש, הפמיניזם ואלפיים שנות גלות במערב לא שינו הרבה. לי לפחות לקח זמן להבין שכל הדיבורים הם גלזורה לא עמידה בשיני הזמן והמבחן.
ממליצה לצפות שוב ב"שבט דוב המערות", גורלה של הפמיניסטית אצל האדם הניאנדרטלי. כאילו לקוח מהמטכ"ל וצוות המוסקטרים שלו, כולל במיוחד האונס לאחרונה.
יתכן שאבולוציונית השינוי ייכפה בסופו של דבר, כי השבטים שהקדימו להשוות את מעמד האשה ניצחו בדרך כלל את האחרים. בינתיים פילגש בגבעה יום יום.
חנה, הסיפור של הארוסה מזכיר לי דיון שהיה בקשר לגילה קצב פה ב"רשימות". העזתי להעלות אז תהיה שמא יש לה אחריות למה שקורה עם בעלה, כאשר היא יודעת ושותקת על מנהגיו. בתגובה, תקפה אותי גברת יעל ישראל, שהיא מזועזעת מהתיזה הזו, ולדעתה גילה קצב היא "אשה מוכה" וקורבן של בעלה. כמובן, אותה דיכוטומיה יכולה להתעורר בדיון הנוכחי ולמעשה לגבי כל אשה בישראל ובחברה אונסת כמו שלנו. בהכרח כל אחת משתפת פעולה, וגם קורבן.
משאירה את זה לקואצ'רים, זו בעיה פסיכולוגית לא בעיה תיאורטית.
אפשר באותה מידה להוכיח שארוסתו "שבויה" פסיכלווגית וכולי וכולי ואפשר להראות שהיא צינית ומחושבת או כל פירוש אחר. בעיני אם אשת נשיא המדינה, שמתוגמלת יפה על מעמדה זה, יכולה להתפס בישראל כ"אשה מוכה" אחרי כל מה שמתברר על בעלה, ולא מוטלת עליה שום אחריות ציבורית, אז מה לנו איזו ארוסה צעירה של אהבל מהמטכל.
ייקח זמן, אם בכלל, יש טעם לנהל על זה קרב.
באשר לזנות, עוד יותר קשה בישראל להתייחס לזה. כפי שראית בבלוג שלך בפוסט הנוכחי. מדובר בכוחות כלכליים אדירים הפועלים נגד התיזה הזו, ואני בספק אם הם זקוקים להארה או חינוך. בסופו של דבר בנושא של עבדות נזקקו תרבויות אחרות למלחמות אזרחים בין המצדדים בפרקטיקה ובין המתנגדים לה. אני חושבת שאותו דבר יפה בעניין זה. הפתרון הדתי-מסורתי הוא מזדמן ומתבקש, ואכן מתרחש, במצבים כאלה, אם אין אלטרנטיבה סבירה אחרת.
יש אצלו קו של אכזריות כלפי החלשים והתלויים בו במשפחתו – שתי נשותיו, בנה של שרה (ובעצם גם בנו מהגר אותו הוא מגרש עם אמו למדבר), לעומת אבירות והקרבה כלפי הגבר בן משפחתו, לוט, אותו הוא מחלץ פעמיים (ומוכן למענו להלחם במעין "אנטבה קדומה" נגד מלכי האזור, שאת אשתו הוא מציע להם, ולא יעלה על הדעת שילחם בהם על הגנתה, וגם עם אלוהים עצמו הוא מתמקח – פעם יחידה במקרא, התמקחות שחסרה כ"כ בעקדת יצחק, למרות נסיונות של מדרשים להציל אותו כאן), אחרי שהוא מחלק איתו בנדיבות את הארץ. גם זה סוג של קוד גברי הקשור ב"כבוד המשפחה" – דומה קצת ל"אחוות לוחמי הסיירת" שגם המאבטח של הרמטכ"ל מן הסתם לא יתפס בוגד בה גם במצב שכרות.
מצטרף למברכים על פתיחת הבלוג לתגובות.
במקרא יש סיפורים רבים וצוויים רבים
המזעזעים אותי מוסרית. כך אני גם מחנך את ילדיי.
למשל הסיפורים שהבאת, מחיית שבע העממים, ואפילו הצווי למחות את זרע עמלק.
איני רואה את הקשר בין הסיפורים האלו ובין קיומי כאדם דתי. איני חש כל רצון להטיל דופי בנשי, ושוב דחף אלים להצדיק אלימות לאומנית.
נהפוך הוא, דווקא כאדם דתי אני קורא את כל הספורים האלה כתמרור אזהרה מוסרי, כלפיי שגעונות לאומניים, שחיתות מוסרית, והתייחסות לאשה כאובייקט מיני.
ואגב, כבר במקרא עצמו משמיע יעקב דברים חמורים מאוד כאשר הוא מברך את בניו בפרשת ויחי באשר לפרשת דינה, עייני שם.
אבל ודאי שלפרשת רצח אנשי שכם, רצח אנשי העיר לוז על ידי שבט דן, פרשת פילגש בגבעה לבני בנימין, אין כל הצדקה מוסרית. גם את ספר יהושע על רצח העמים שבו, אני קורא, בלא מעט בעתה.
רוני: פעמיים אברהם מספר שאשתו היא אחותו. הפעם הראשונה היא זאת שאתה מפנה אליה ואכן הפרשנות שלך עולה עם הכתוב בטקסט. עדיין, בעייתי בעיני. הפעם השנייה היא בסיפור אבימלך. ושם מי שכמעט משלם את המחיר הוא אבימלך, שלקח אשת איש. לא אברהם, חלילה.
איל: תודה. לעניינים האלה אצל אברהם כיוונתי, אף כי לא פירטתי.
שועי: בוודאי שאין קשר בין הסיפורים האלה להוויה של אנשים דתיים. גם הם יכולים לקרוא אותם באופן ביקורתי. הבעיות יעלו יותר במישור המצוות.
ותודה למברכים.
בסיפור השני אברהם חי בגרר ומלך גרר ראה את שרה היפה ורצה אותה. ניתן לשער שבעולם הקדום כשהמלך ראה אישה יפה הוא לקח אותה לעצמו. זה מוטיב חוזר בסיפורי התנ"ך כולל אצל דוד המלך.
האם את טוענת שאברהם, כאדם בודד שנפרד מעמו וממשפחתו וחי בממלכה זרה יכול להתנגד לזה? האם לדעתך היה עדיף שיגיד ששרה היא אשתו ושימות? הרי ברור שגורלה של שרה לא היה שונה אילו נהרג בגלל האמירה הזאת, אולי להפך – היא היתה נותרת בלי הגנה כלל.
אני לא מסכימה עם פרשנותך לפרשת אבימלך. אבל אני באמת לא חושבת שזה העניין כאן. לא התכוונתי לקיים כאן סמינר בתנ"ך מה גם שזה לא התחום שלי, כידוע. כל דבר גם אפשר להסביר, ולהצדיק, בקוד תרבותי שונה. וזאת בעצם הנקודה של הפוסט. קוד תרבותי שמעלה נשים למולך. שאולי הוא לא נחלת ההיסטוריה בלבד.
הגופה מבותרת ונשלחת בפקס לכל חלקי העם- והעם בא. העם מגיע כדי להפרע מאנשי גבעה- ואלו שלא הסכימו עם גזר הדין- אנשי בנימין- חטפו גם הם. זאת אומרת- לאחר מותה- מתוך זעזוע- ראו את הפילגש גם ראו. לא כך ?
אני לא אדם דתי ואני לא חושב שאני מנסה אוטומטית להצדיק כל דבר שכתוב בתנ"ך או ביהדות. אבל אני כן חושב שקצת התמחיתי בלהבין טקסטים מקראיים ולדעתי המשפט שכתבת "ארועים שבהם, למשל, מציג אברהם את שרה כאחותו ומוסר אותה למעשה לגברים זרים כדי להציל את נפשו" לא תואם את הסיפור המקראי. מאחר שנדמה לי שזו לא הרשימה הראשונה שאת משתמשת בדוגמה הזאת, העניין הפריע לי. אפשר לכתוב את כל הרשימה שלך גם בלי להסתמך על דברים שלדעתי אינם נכונים.
ולאפשרות ההגבה באתר החדש
אין חדש תחת השמש,מה שהיה הוא שיהיה ההיסטוריה של טבע האדם ממחזרת את עצמה חוץ מזה שהעידן תיקשורתי ומהיר יותר בבלה,בלה.
הערצת הכוחנות /המיליטריזם וספיחיו מקידמת דנן
קשה לי להבין מה מצאו כל אותם נאורים כאן להיגעל ולהידחות מהסיפורים המקראיים הנ"ל.
האם כתוב במקרא שטוב עשה לוט כשהציע את בנותיו?
האם המקרא מהלל את מעשיו של האדון לפילגש?
האם המקרא תומך במעשי שמעון ולוי?
אפשר להסיק מ3 הסיפורים האלה תובנות אחרות לגמרי:
השחיתות המוסרית של אנשי סדום הייתה גם ביחסם לנשים.
העם הזדעק על אחזריות הפגיעה בפילגש למרות מעמדה הנחות.
שמעון ולוי לא מוכנים לקבל לקבל שום משא ומתן על האונס, אחותם אינה זונה וכבודה שנפגע לא יפדה בכסף.
עוד דבר
השמחה שבה מתנפלים מגיבים מסויימים כאן על האונס של המאבטח, והקישור האוטומטי שלו עם החברה הפטריאכלית וצבאית (איפה הכיבוש איפה) נקרא בעיני יותר כמו פארודיה, אין לכם דברים יותר חכמים ופחות שחוקים להגיד?
בעיני זה דווקא מקרה ברור של "כלב נשך איש" החברה לא רגילה לסיפורים על אונס של אנשי צבא ולכן מזדעזעת מהם.
לאהרן: שכחת לציין שנעשה מעין הסדר, כדי להציל את שבט בנימין מאוחר יותר. מאחר שבני ישראל החליטו שהם לא יתנו את נשיהם לבני בנימין, הם חטפו 400 מאות בתולות מאנשי יבש גלעד, וחילקו אותן. אחר כך הם ניצלו את מחולות הבנות בכרמים בשילה, ואפשרו לבני בנימין לחטוף אותן ולהנשא להן. הסיפור הזה מסתיים רע, לא משנה מאיזה כיוון מסתכלים עליו.
כדאי גם לציין את האדישות המוחלטת של בעל הפילגש. הוא יודע שאשתו נאנסת, אבל למחרת הוא מתכוון לצאת מהבית. הוא לא מתכוון לחפש אותה, מאחר שהוא יוצא "ללכת לדרכו". גם לא ברור אם היא מתה או לא, ויתכן מאוד שהוא מחליט לחתוך אותה לחתיכות בעודה חיה. סיפור מגעיל.
שהכוחות העיקריים הפועלים נגד שינוי תפיסתי, תרבותי וחברתי הם כוחות גבריים-כלכליים. תעשיית המין הניבה רווחים יפים (מכל סוג – מעמדיים, חברתיים, אישיים וכלכליים) לגברים הן בתקופת התנ"ך והן היום. כמוה כל פורמט אחר של בעלות על נשים וגופן.
בכל סיפור פילגש בגבעה, שמשום מה אף פעם לא מתייחסים אליו, הוא העובדה שט"ו באב הוא מה שנשאר מכל הסיפור הזה.
איך מתגלגל מעשה נבלה
רק הערה לעניין בנות לוט השב וחוזר במקרא. ראה מסירתן לשגילה-כך נראה, ע"י אביהם וראה הולדת עמון ומואב מהן ומלוט. במערכת ערכים נתונה ייתכן שזו עדות אחת למסירות של הבנות והאב לכבוד המשפחה ולמקום ה"אורח" בכבוד זה ובהמשך למוצא הטהור כביכול של עמון ומואב שמעיד שהם אך ורק צאצאי לוט ובנותיו ואין בהם בניגוד לבני אדם "רגילים" מהדם של אישה זרה. לנו עכשיו וכאן אלו ערכים זרים שליליים ומגונים ראה מקום הבת-אשה בשניהם. אך אגדות כאלו על כבוד כביכול וטוהר מוצא מוכרות ממקומות אחרים בעולם. זה מה שנקרה "אורסגה" אגדת המקור. אולם במערכת ערכים אחרת, דומה לשלנו כאן ועכשיו, זה מטיל זיהום מתמיד בלוט ובעמונים ומואבים צאצאיו. בכל מקרה לפנינו בודאי עדות להתיחסות יושבי מערב הירדן ליושבי מזרחו. כמו העדויות על היות מלך לאדום לפני מלוך מלך בישראל או ביהודה. ייתכן ולפנינו אחת העדויות לאיסוף חומר לא יהודאי לא ישראלי בידי מחברי התנ"ך לכל מיני מטרות, גם לתעמולה שלילית. ראה גם אגדות לוט באיסלאם הקדום שמעידות על תרומה עבר ירדנית עמומה לקוראן. הדברים מסובכים ומעורפלים וראויים לימוד וחקירה.
מן העינויים שעברה. אין שום צורך לכתוב זאת במפורש. התיאור "ויאמר אליה קומי לכי ואין עונה". מעצים את ההתרחשות, וזה סגנון די טיפוסי לתנ"ך.
השווה למשל לשיר של פוליקר: "הם מצאו אותו קפוא, חשבו שהוא נרדם\ שם בספסל שבגינה אל מול הים". ממש אין צורך לומר במפורש "הוא מת".
בפרק כ' אגב אומר האיש: "וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה, וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת-הַבַּיִת לָיְלָה; אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג, וְאֶת-פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת." (זה גם עונה לשאלת "האדישות המוחלטת" של האיש. אילו יצא להגנתה, היה מת).
אני לא חושב שברור מהטקסט שהיא מתה. לתנ"ך אין בעיה לציין את מותם של אנשים. שים לב למה אומר האיש "את פילגשי ענו ותמות". לא ענו והרגו. שלא לדבר על כך שהבעל הוא האחרון שהייתי סומך על פרשנותו לאירועים. הפילגש ברחה ממנו בתחילת הפרק, ולאורך הפרק כולו הוא מתייחס אליה כאל קצת פחות מחפץ.
כך או כך, אני לא טוען שהפילגש שרדה את העינויים, אלא שאי אפשר לדעת, ויש לכך חשיבות.
ומעוניין להוסיף, שסביר מאד שאם התנ"ך היה דן בתחושותיה של דינה, השורה שדנה במה שהתנ"ך עושה היתה עוברת בקלות ל"אפילו תחושותיה הפנימיות של דינה, הנאנסת, הופכות לחלק מהחשיפה התנ"כית. התנ"ך לא עוסק בנשים, ולא רגיש אליהן".
כלומר, היות והז'אנר של ביקורת תנכית בגלגולו הנוכחי מתחיל בציטוט של התנך ומסתיים בביקורת ערכית על מה שמגולם בציטוט, אין מצב שבו היה ניתן לצטט משהו תנכי ולומר עליו "איזה יופי".
על הבלוג הנפלא
.
כשמפרשים את התנ"ך לפי נורמות של ימינו זה בעיני בעייתי. התנ"ך נחתם ע"י מי שאסף וחתם את ספריו על פי קריטריונים שאינם ברורים לנו לחלוטין כיום. זהו אוסף של חיבורים היסטוריים, ספרותיים, שיריים, דתיים, ומוסריים שרווחו בקרב עמנו במשך מאות שנים עד לפני יותר מאלפיים שנה. כלומר, הם נתחברו במשך מספר תקופות ולא תקופה אחת, והם מתארים מאורעות ומשקפים התפתחות תרבותית, חברתית, רוחנית ודתית שהתרחשה לאורך זמן. החלקים ההיסטוריוגרפיים בתנ"ך כנים ו"בלתי קורקטיים פוליטית" בצורה ישירה ביותר, זה מעיד לדעתי לא כל כך על תפיסה מוסרית ירודה (בהקשר של הסיפורים הנזכרים לעיל) אלא על מחויבות כמעט אכזרית לספר את הדברים בלי כחל ושרק, בלי התנצלויות, להעביר את התובנות בצורה תמציתית מאוד לדורות הבאים.
לדעתי זו טעות להשליך את הערכים של תקופתנו על אבותינו ולשפוט אותם על פיהם. זו גם טעות להניח שאלה מבינינו שהם דתיים מקדשים ללא ביקורת כל דבר שאבותינו עשו, ולהסיק מהכבוד והחיבה המובעים לתורה, שאיפה להחזיר את הגלגל לאחור ולהחיות בדיוק את אותה חברה על ערכיה ומעשיה המתוארים בסיפורי המקרא. עם ישראל התפתח מאז, וממשיך וימשיך להתפתח ולהשתנות, והדורות הבאים לדעתי רק יפיקו תועלת ועושר תרבותי מלימוד המורשת כולה בלי צנזורה, ומההתמודדות הערכית עם אותם חלקים בה שאינם קלים כל כך לעיכול.
[…] האחרון באות מיס פיגי. תכף נגיע לזה. היה זה במסגרת הפוסט הכזונה יעשה את אחותנו?, שקישר בין שלושה סיפורים מקראיים ומצא בהם מן המשותף. […]