להארץ לא היתה ברירה אלא לפרסם היום ידיעה על פרשת לאור. ידיעה די נרחבת יחסית למצופה, אך שכולה פראפראזה טקסטואלית על תחקיר המקור בערוץ 10 מאתמול. ובאופן חריג סגורה לתגובות. גם התגובה של הארץ, כפי שהובאה בתחקיר אמש ובידיעה שלו עצמו, לא מדויקת, בלשון המעטה. לפרטים קראו בבלוג של רביב דרוקר, שכותב גם על כך שלבכירים בעיתון, בעבר ובהווה, הגיעו תלונות נגד האיש, מה שלא הפריע להם להכחיש וגם לא לנסות להפסיק זאת.
[כדאי לציין, בהזדמנות זאת, שעל-פי החוק למניעת הטרדה מינית אין צורך בתלונה רשמית של מתלוננת, המתייצבת בשמה, כדי להקים חובה למעסיק לטפל במקרים של הטרדה מינית המגיעים לידיעתו. המצב ששרר בדסק הארץ ע"פ הכתבה בערוץ 10 מאתמול היה של common knowledge בעיתון לגבי התנהגותו לכאורה של לאור, בין השאר פשוט משום שהתבצעה בפומבי. כן, זה כנראה לפני כניסת החוק לתוקף. זה עדיין לא עושה את זה פחות מגונה ויותר מוסרי].
אבל אם תרצו לקרוא את עמדתו האמיתית של הארץ, תצטרכו לפנות לביקורת הטלוויזיה של אלון עידן. לא משום שזוהי עמדה רשמית של מערכת הארץ אלא משום שזהו שופרה, במובן הלא פורמלי והבזוי ביותר, של מי שמתיישר עם קול אדוניו ביוזמתו.
התזה פשוטה: אין כאן מציאות המייצרת סיפור אלא סיפור המיצר מציאות. סיפור שנועד לנגח את ה"סמולנים". במציאות המיוצרת (= מומצאת) הזאת, מונגדת שמאלנות להתנהגות בלתי הולמת. כותב עידן:
"במציאות שמיוצרת כעת, דרך סיפורו של לאור, 'שמאלנות' אינה מאפשרת התנהגות בלתי הולמת. יוצא, שכדי שאדם יטען כנגד הכיבוש, למשל, עליו להתנהג בחייו הפרטיים ללא דופי. כדאי לשים לב למטרה האמיתית של המציאות החדשה: לצמצם את כוחו של ה"שמאלן" במאבקו כנגד האלימות, הכיבוש, העוולות. שהרי כעת עליו לפעול בחייו הפרטיים ללא כחל וסרק כדי לטעון איזושהי טענה מוסרית."
עידן יוצא נגד ההנגדה ה"סינתטית" בין שמאלנות להתנהגות בלתי-הולמת ובדרך שוכח את העובדות. לא מדובר כאן בפגם אישיותי או בדופי התנהגותי, כזה שניתן למצוא אצל כל אחד ואחת מאתנו. אלא, בשאלה האם מי שנושא את קול הנאורות והמאבק על זכויות וכבוד האדם של קבוצות מסוימות, יכול באותה עת לרמוס את זכויותיהן של קבוצות אחרות, לנצלן ולהפוך את כבודן לאבק. (וזה נחשב ל"חיים פרטיים"…)
צריך לקרוא פעמיים, ולשפשף את העיניים, את האופן שבו מתאר עידן את התנהגותו לכאורה של לאור עצמו, בסיפור שכשלעצמו הוא בעצם לא מעניין, שכן אינו מחדש דבר. כדבריו: "בסיפור המקורי ישנו גבר שמתייחס לכאורה באופן מחפיר לנשים, סיפור נפוץ שאינו מחדש דבר על התרבות שבתוכה אנו חיים". "מתייחס לכאורה באופן מחפיר לנשים" – כך בוחר עידן לתאר חשדות למעשים הנעים מהטרדות מיניות, עבור במעשים מגונים ועד לתקיפות. הכול לכאורה, זה נכון. להימנע מכל אלה נחשב, אליבא דעידן, להתנהגות "ללא דופי", לפעולה בחיים הפרטיים "ללא כחל וסרק". לקרוא, פעמיים, ועדיין לא להאמין. הסיפור הנפוץ שאינו מחדש דבר אינו מעניין את עידן ולא את ממוניו בהארץ. מה שמעניין אותם זה לטעון שמייצרים כאן מתח "סינתטי" כדי "לצמצם את כוחו של ה'שמאלן' במאבקו נגד האלימות, הכיבוש, העוולות". מה שמעניין אותם זה להצדיק את עצמם ואת תדמיתם ההומאנית והליברלית המאיימת להיסדק כעת. עידן מספק את ההצדקות החיוניות, א-לה דה-קונסטרוקציה, בטור צדקני ואפולוגטי שעל הדרך מספק הצדקה גם ללאור ולחשדות נגדו. ולא פחות מכך, כמובן, למה שבכירי הארץ ידעו עליו, ושתקו.
איך כותב איתמר שאלתיאל בסוף רשימתו המבריקה על הנושא: "בסיום הביקורת, מדגיש עידן בפני הצופים כי 'חארות יש מכל הסוגים, מכל המינים ובכל המקומות'. זה נכון, וב'הארץ' תמיד יהיה להם מקום."
ובעצם למה זה מפליא אותי, לקרוא היום את ביקורת הטלוויזיה המאוסה של עידן? הרי צפיתי את זה בפוסט הקודם.
קראו גם את אורית קמיר
