המקרית מאת אלי סמית. מאנגלית: ארנה קזין. בבל 2010, 331 עמ’.
אשה זרה נכנסת לחייה של משפחה אנגלית הנופשת בבית קיט בנורפוק. הכניסה הזאת תטלטל את המשפחה. את חייהם של כל אחד מבני המשפחה ואת התא המשפחתי כיחידה. תאיים על לכידותו הרופפת ממילא, תפרום את גדיליו של האריג הזה ותפזר את אניציו לכל רוח. איב סמארט, סופרת השוקדת בחופשה על ספר נוסף בסדרה של ראיונות עם אנשים שמתו לפני שנים רבות, שני ילדיה המתבגרים אסטריד ומגנוס, ובו זוגה מייקל סמארט, מרצה לספרות המתעניין בעיקר בסטודנטיות שלו, ולא מבחינת הישגיהן האקדמיים.
מה פירוש אשה זרה נכנסת? איך זה שבחורה צעירה ופריקית נכנסת בפשטות לביתם של אנשים זרים ונשארת אצלם, גם אם היא לנה במכוניתה אשר בחוץ? אפשר לסחוט מהטקסט תשובה מאולצת אבל זה לא כל כך חשוב. כי השאלה המעניינת באמת כאן איננה השאלה הריאליסטית אלא האופן שבו זווית חיצונית לחיינו מאפשרת לנו להתבונן בהם באופן חדש; משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו וחיים את חיינו. תפקיד המסור ב’המקרית’ לאמבר הזרה, שעבור כל אחד מבני המשפחה היא מסמלת משהו אחר הלקוח מחייו ומן הבעיות המטרידות אותו. על חייו של כל אחד היא משפיעה בצורה אחרת אבל את המשפחה כולה היא מפרקת באופן עמוק. זאת המקרית – The accidental, המיתרגמת גם כלא צפויה, צדדית, טפלה וארעית. ורומזת, כמובן גם לתאונה. הארוע הצדדי, האקראי והטפל לכאורה נהפך לנקודה ארכימדית, בהופכו את חייה של המשפחה על פיהם, בשל נקודת המבט השונה שהוא מספק. האם אפשר להגיע להסתכלות שונה שכזאת על חיינו בלי מבטו של האחר, מבחוץ?
קשה לי לשים את האצבע על מקור ההנאה הגדול מהמקרית ולנסח לעצמי במדויק מדוע אהבתי אותו. יש משהו מלא קסם בכתיבתה של אלי סמית. לא שגרתי, שובר מוסכמות, מקורי ומבריק, אבל עדיין מאד סיפורי וקריא. המקרית מסופר מפי חמש דמויותיו: ארבעת בני המשפחה והזרה. פרק לכל דמות, על נקודת מבטה, לשונה וסגנונה. וסמית מצליחה לסיים את הספר באופן לא שבלוני או מאכזב, אלא מעורר מחשבה.
לפני המקרית קראתי שניים משלושת ספריה של אלי סמית שתורגמו לעברית: כמו (בבל 1997) ובת פוגשת בן (פן 2008). הבא בתור יהיה עולם מלון (בבל 2008), שכבר מזמן קראתי בשבחיו. המקרית – שנכנס ל-shortlist של הבוקר והאורנג’ וזכה בוויטברד – בהחלט מצדיק את אהבתי לסופרת הזאת.
הסופרת הכי מעניינת שתקראו השנה: ראיון שערכה דפנה לוי עם אלי סמית
קרוא וכתוב 
תודה על ההמלצה, בגלל שאני חי כרגע בחו"ל המלצות כאלה חשובות לשמור את האצבע על הדופק הספרותי למרות שרק אתמול גמרתי לקרוא ספר שקיבל ביקורות טובות ואכזב אותי – "גוף שני" של סייד קשוע.
שמחה לראות שגם את אוהבת את אלי סמית, ורוצה לנצל את המקום כדי להמליץ על עוד סופרת בריטית מאוד לא שיגרתית ומצוינת – ג'נט וינטרסון. אני יודעת ש"תפוזים אינם הפרי היחיד", ספר הביכורים המצוין שלה, תורגם בהוצאת בבל. לא יודעת על עוד אבל שווה לחפש ולקרוא במקור.
מודה לך על ההמלצה. גם אני אוהבת את אלי סמית. קראתי ספרים שלה בעבר ונהניתי מההיבט שלה על החיים. אין ספק שהיא שוברת מוסכמות ועושה זאת באופן שאינו מקומם את הקורא.