מפתח לאבא מי הוא היה ולמה הוא התאבד, מאת ג’ואן ויקרשם. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. אחוזת בית, 2011, 319 עמ’
ב’מפתח לאבא’ מנסה ג’ואן ויקרשם לפענח חידה. חידת מותו של אביה. לא פחות מכך, חידת חייו. זה האב שבוקר אחד, לאחר שהניח כהרגלו את קנקן הקפה ליד מיטת אשתו הישנה עדיין, נכנס לחדר הסמוך, חדר העבודה שלו, וירה בעצמו. התאבדות שהגיעה ללא התרעה, ללא סימן מקדים, ללא הסבר בדמות מכתב. מעשה שנראה תלוש, לא מובן, חסר פשר.
באנגלית נקרא הספר The Sucide Index: Putting my father’s death in order. אינדקס ההתאבדות. אבל המפתח (אינדקס) הוא כמובן מפתח כפול: אינדקס המהווה את מבנה הספר; שבעזרתו היא מנסה, כדבר כותרת המשנה, להכניס סדר. אולי הסדר יתן פשר ויאפשר הבנה. אבל זהו גם מפתח שבעזרתו מנסים לפתוח דלת נעולה: לפצח את חידת מותו וחייו.
כשאדם אהוב, שאנו חושבים שהוא גם מוכר, עושה מעשה כה אלים בפתאומיות כה רבה, הרי מעבר לאובדן נעות אמות הסיפים של הנפש. האם הכירה בכלל את אביה? מה בחייו הביא אותו למעשה הזה? עד כמה בכלל אנחנו יכולים להתיימר להכיר את האנשים הקרובים לנו, באמת?
ויקרשם כותבת על אביה וכותבת על התאבדות. כשהיא מסתכלת על ההגדרה המילונית של המונח הזה, פוקחת ההגדרה השלישית את עיניה: “המעשה שעושה המתאבד”.
אני שמה לב לפתע לצורה הדקדוקית. זאת סיבת המוות היחידה שבה שם העצם הוא גם שם הפעולה. כשמישהו מת מסרטן, הפעולה היא מיתה ושם העצם הוא ‘מוות’. כשמישהו נרצח, הפעולה היא ‘הירצחות’ ושם העצם הוא ‘רצח’. רק בהתאבדות, שם העצם הוא גם שם הפעולה. הפעולה שלך היא שמגדירה את המוות שלך.
ויקרשם מנסה לפצח לא רק את התאבדותו המסוימת של אביה. זהו אמנם ספר אישי מאוד, אך היא נוגעת, כפי שמצביע שמו, גם בשאלות שמעלה התאבדות בכלל. התאבדות היא תמיד מזוויעה לנשארים מאחור. עירוב בלתי נסבל של כאב, הלם, אי-הבנה ותחושת אשמה עמוקה. היא משאיר אחריה נשורת. כשאב או אם מתאבדים, נוסף לכך המסר הקשה מנשוא, שהחיים שהם עצמם נתנו לנו – אינם שווים. אינם ראויים לחיותם. משתווה לכך רק אותו המסר כשהוא נשלח בידי מי שאנו עצמנו הענקנו להם חיים.
ויקרשם היא כותבת מחוננת, הכותבת בין השאר בקביעות על ארכיטקטורה. מה שמשתקף גם במבנה הספר שבחרה לעצמה, מבנה ארכיטקטוני של שחזור. ספרה זה היה מועמד לפרס האמריקני היוקרתי National Book Award.
ויקרשם לא תמצא את התשובה שהיא מחפשת. במובן-על, זוהי כמובן התשובה. שאין תשובה. שיש חידות הנשארות ללא פתרון. שהחיים בכללם הם סוג כזה של חידה, ולכן גם ההחלטה לסיימם. ויקרשם מבינה את זה כשהיא כותבת בסוף: “יכולתי לסיים את הספר הזה בכל מיני מקומות, בדיוק כפי שהתחלתי”. הבחירה היא שרירותית. אולי גם הבחירה ההיא, שניסתה כל-כך להבין.
Joan Wickersham, The Suicide Index: Putting my father’s death in order
קרוא וכתוב 
אף פעם לא הבנתי את ההגיון הזה. בשביל למות לא צריך סיבה, בשביל לחיות צריך סיבה. אחרת לא היו הדתות.
הקוהרנטיות של העולם והקיום, שנוצרת על ידי הסיבתיות, מתנפצת כשהיא נתקלת בהתאבדות. החיפוש מתחיל בין כותלי הבית או בכיסיו או בארנקו של המתאבד; מכתב, פתק, שיבהיר את הסיבות. במקרה של אבי המספרת לא נמצא פתק או מכתב שיסייע בהחזרת הקוהרנטיות. ואז המספרת פונה אל חיפוש עמוק יותר, אל נסיבות החיים, אל ההיסטוריה של האישיות ואל המבנה שלה. אין זה מקרה שבאוסף הציטטות הקטן שמביאה ג'ואן ויקרשם יש שלוש מתוך ספרו, שכבר היה לקלאסיקה, של המשורר הבריטי א' אלוורז, "האל הפראי", העתיד לראות אור בקרוב בתרגום עברי בהוצאת "כרמל".