קרוא וכתוב

תמיד התרשמתי, כשהגעתי לביקורות, מהמודעה במעלית המזכירה לחברי הצוות הרפואי לכבד את פרטיותם של המאושפזים ולא לשוחח אודותיהם במקומות ציבוריים. גם חוק זכויות החולה (או גרסה של מגילת זכויות החולה, הנראית בתמונה וצולמה שם), תלוי שם בכל מחלקה. נו, אז תלוי. יש מחלקה (מח’ הביקורות שלי), שבה הערכים המגולמים בחוק הם נר לרגליהם של הרופאים/ות והאחיות, המטפלים בחולים באנושיות, בכבוד ובחמלה. ויש מחלקה… שלא נדע איך הערכים, האתיקה הרפואית והחוק הם למרמס בה ברגל גסה. באופן שקשה להאמין שמתקיים בתחילת המאה ה-21. באותו בית חולים עצמו. לא שזה חדש או מפתיע, שמנהל/ת המחלקה הוא הקובע את רוח המחלקה. ואין מה להכביר מילים על האמרה הידועה הכרוכה בדג וראש.

סוף עשרת ימי תשובה. אולי זמן לחשבון נפש. מה קרה לחינוך הרפואי, בדרך מהפקולטה למחלקה. ובעצם, ברור כל-כך מה קרה.
רפואה היא מקצוע היררכי והוא נלמד בעיקר דרך התנסות; כשהסטודנט, הסטאז’ר והמתמחה הם סוג של “שוליות” הלומדים את עבודתם תוך שהם מתבוננים בעבודתם של הבכירים מהם, ומוכשרים על-ידם בשטח. מי שנותן לרופאים את החינוך הרפואי האמיתי שלהם אינם המרצים באוניברסיטה אלא הרופאים הבכירים שאצלם הם מתמחים. ומנהלי המחלקות. ראו לעיל.

לכירורגים, אין ספק, תמיד תהיה יותר עבודה מלפילוסופים. אבל אולי לאחרונים יש מה לתרום בתחום החינוך הרפואי. כי מה שברור הוא שעבודה מעמיקה חיוני שתתבצע שם. ובאופן אחר.

המשך אולי יבוא. אבל לא בערוץ של הבלוג.
עוד בנושא: רוצה את הדרכון (הבריא) שלי בחזרה

חתימה טובה.