לפני שאשרף מאת גאוטה הייוול. מנורווגית: דנה כספי. מודן, 2013, 297 עמ'.
בקיץ 1978 משתוללת שורת שריפות בכפר שלו בנורווגיה. המוציאות אותו משלוותו. שריפות הנגרמות, כך מתברר, מידו המכוונת של פירומן. מתברר לקוראים הרבה למדי לפני שמתברר לתושבי הכפר, כמו גם זהותו של אותו פירומן. הגילוי אינו גורע דבר מחווית הקריאה ש'לפני שאשרף' מעניק לנו. אם לחשוב על בלש, המתח עובר מהמישור שבו השאלה היא מיהו הפושע למישור שבו השאלה היא מתי ואיך יגלו זאת הדמויות האחרות, כשהקורא והמספר שותפים לדבר ידיעה. הגילוי המוקדם לא גורע אפילו מהאיכות המרתקת של הקריאה. הייוול יודע מתי בדיוק ללחוץ על מתג הסופרים, רגע לפני שהספר יאיים להלאות בהשתלשלות העניינים שהוא מגולל.
באותו קיץ נולד ומוטבל באותו כפר ממש תינוק בשם גאוטה הייוול. שעשרים ושבע שנים לאחר מכן ינסה לשחזר, כסופר בוגר, את ארועי הקיץ ההוא, עליהם שמע כילד. זוהי העלילה השנייה של 'לפני שאשרף'. לא ההיסטוריה אלא ניסיון שחזורה. ההיזכרות. מה רוצים בני אדם לזכור ומה הם מבכרים לשכוח. ויש גם סיפור נוסף שמגולל הספר בפנינו: סיפור חייו והתבגרותו של המספר עצמו.
שני סיפורי התבגרות, המתכתבים ביניהם ארוכות לאורך הספר. לכאורה מתבגרים שונים כל-כך זה מזה. ובכל זאת, באופן מפתיע (או לא, כמו תמיד בחיים), הוא עצמו מגלה ביניהם קוי דמיון. ואנו נקראים להשלים את השוני.
מה היה בחייו של האחד שהשתבש לבלי הכר? והיאך זה מצא השני את דרכו? מתחת לשאלות הללו מסתתרות אחרות, עמוקות יותר. כיצד מתגבשת האישיות? עד כמה אנו נזקקים לשם כך להורינו ולא פחות מכך להיפרדות מהם? מתי האהבה של הורינו יכולה להציל אותנו ומתי – ומדוע – היא אינה מספיקה לשם כך? שפיות וטירוף, צד האור וצד החושך של העולם, של החיים, של עצמנו: באיזו דרך אנו מתוודעים אליהם? מתי אפשר לבחור ולהצליח בהליכה על קו האור, בלי להישרף, תוך היכרות עם החושך וידיעה שהוא תמיד אורב; ומתי החושך קורא, מושך אותנו אליו בעבותות שאי-אפשר להתנגד להן, מחכה לרגע הנפילה שלנו כדי לשאוב אותנו לתוכו? מתי הדרך שהותוותה לנו היא שתוביל אותנו בביטחה במשעולי החיים העקלקלים כדי שלא נתעה בהם ונאבד ומתי עלינו למרוד כדי למצוא את דרכנו? לא פחות – כיצד? כיצד נעשה זאת בלי ליפול לתוך האפלה שממתינה לנו תמיד בצידי הדרך, נשרפים, משאירים לאחרים לאסוף את החתיכות שנותרו מאתנו? ומה, בסופו של דבר, קובע מה ייעשה מאתנו? האם ניהפך לאימת הכפר, אימתנו אנו, או נמצא את דרך הביטוי הייחודי לנו, את היצירה, את שירת חיינו, שגם אם לא תציל אותנו מהפינות והזוויות החדות לפחות תרכך את ההתנגשות בהן, תמצא בהן – ותוציא מהן – משמעות?
בכל השאלות האלה שמתחת לפני השטח, מתחת לסיפור המתח (בדרכו), עוסק 'לפני שאשרף' בכתיבה מדויקת ומדודה.
אני אוהבת, ככלל, את הסופרים הסקנדינבים. על שום האיפוק העדין שיש בכתיבתם. איפוק המזכיר לי, באופן מוזר או לא, את זה של הסופרים היפנים. זהו איפוק המיטיב בהרבה להעביר את הסערות המטלטלות והרגשות הכאובים שמתחת לסגפנות, מכתיבה רגשנית הצועקת את עצמה לדעת. ובאופן הרבה יותר נוגע ללב. 'לפני שאשרף' ניחן באיכות הזאת של האיפוק. וגם של הפיוט. זהו ספר נפלא.
Gaute Heivoll, FØR BRENNER NED.
הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלו תרומות לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמים/ות.
תודה (-:
תודה על הפוסט. מומלץ כאן
http://hamimlatsim.blogspot.co.il/2013/09/510-289-2013.html