קרוא וכתוב

לב האימון: מחשבות על יוגה מאת אורית סן גופטה. ספרי ויג'נאנה 2012, 106 עמ'.

לו נזקקתי למלה אחת בכדי לתאר בה את הספר המופלא הזה, היתה זאת המלה צלול. זהו ספר צלול.
ספרים לא מעט קראתי על אימון התודעה על צורותיו השונות, שיוגה היא אחת מהן. גם הספרים שאהבתי ביותר, מלאי החמלה, דוגמת ספריו של ג'ק קורנפילד, חצצו ביני לבין האימון עצמו. יצרו שכבה. שכבה שעולה צורך למוסס אותה ולא ברור תמיד איך; שכבה שתמיד ובהכרח יוצרת תסכול. כי יש בה מרחק ממה שאמור לקרב.
ספרה של אורית סן גופטה הוא שקוף לאימון. ללא כל שכבה החוצצת בין המילים שעל הדף לבין התרגול היומיומי בבית. זהו הישג נדיר בפני עצמו, משום שטבען של מילים הוא שהן חוצצות. מתווכות. המלה הרי היא ייצוג של המציאות. ואילו כאן מצליחות המילים להביא את האימון עצמו, ברכות, וללא תיווך, אל תוך חיינו. כמו כף יד שמונחת בתוך ידה של המתאמנת, מובילה אותה בין התנוחות, הישיבה, הנשימות וההרהורים על אודות כל אלה. וכשצריך לדבר, מדברת בגובה העינים. זהו ספר מקרב.

מהו הסוד, אפוא? שהרי סוד מופלא הוא. אורית סן גופטה, מייסדת הזרם של ויג'נאנה יוגה, היא מורה ליוגה ששמה הולך לפניה לא רק בארץ אלא בעולם. אבל זהו השילוב בין צניעות לכנות שקורן מן הספר ומאיר את הדרך. בספר הזה היא אכן נכנסת ללב האימון. ובה בעת חודרת ללבנו. הוא מורכב ממחשבות ותובנות קצרות ותמציתיות, כעין רישומים בתודעה, המחולקות לשישה פרקים: אימון, ישיבה, נשימה, תנועה ותנוחה, הוראה, ומוות. ואחרית דבר: שיבה. לא פחות, ואף יותר, מהסוטרות והסיפורים מהספרות ההודית שהיא שוזרת בספר כאבני חן יקרות, מצאתי את תובנותיה שלה, שמועברות בפשטות כה רבה על אף עומקן הגדול, מאירות את חוויית הקריאה בספר הזה. התחלתי לקרוא, קפצתי לסוף, חזרתי, גמעתי בלגימות רחבות ושתיתי בכפיות קטנות ומדודות לפני השינה, כדי לעכל היטב. ושוב שבתי וטעמתי. אין זה מן הספרים שחוזרים למדף. הוא מונח ליד המיטה. כמו מורה וחברה גם יחד המדברת אתנו מלב אל לב. זהו ספר שמלווה אותנו בדרך. ההרהורים שהיא חולקת אתנו מעדנים את ההתבוננות. הופכים אותה לבהירה. מבהירים לא רק כיצד אימון יוצר תודעה צלולה יותר ולכן מציאות בהירה יותר, אלא את הדרך עצמה. הם עצמם נהפכים לחלק מהאימון כי הם מהווים התבוננות שקופה לתוכו, למה שהוא מאפשר, ולקשיים העולים בדרכו שהם חלק ממנו. מתבהר לא רק לב האימון, אלא גם כיצד הקושי והתסכול הם חלק ממנו.

הכמיהה, הגעגוע לחזור הביתה, פותחים לפנינו את הדרך. דרך המורה על כך ש"אנחנו יודעים וגם לא יודעים. יודעים שיש משהו, ומחפשים להיות בו באופן מלא יותר". "האימון מזכיר לנו מי אנחנו. החום של האימון מאיר בתוכנו משהו מהבית המקורי שלנו". האימון הוא מקום המאפשר לנו להיות אנו עצמנו. אבל "החוץ חשוב לא פחות מהפנים": "אם אחרי האימון כל דבר קטן מעצבן אותנו, פירוש הדבר שצללנו לעומק מבלי שביססנו את היכולת לנוע בין המעמקים למציאות שעל פני השטח. כך אנו יוצרים שני עולמות הנמצאים במסלול של התנגשות, או היפרדות. זה גורם לסבל". הסבל הוא בכך שאנו תופסים את החיים הפנימיים כאמיתיים ואת החוץ כפשרה או משהו המרחיק אותנו מהאימון. אבל המזרן הוא רק מעבדה, כפי שאנו לומדים ביוגה. "בבואה של האימון של כל היום". האימון והיום, או המציאות החיצונית, אינם שני עולמות נפרדים. כשאנו מביאים את הקשב, את הנוכחות, את היוגה, אל תוך חיינו, או אז "החיים 'החיצוניים' הופכים מאוסף של חובות שצריך לסיים כדי לחזור לאימון להרפתקה מעניינת". שהרי יוגה היא חיבור, איחוד, ולא פיצול. חיבור בינינו לבין עצמנו, נשימתנו, גופנו, תודעתנו, בינינו לבין העולם. והאימון המתמיד הוא גם פיתוח תנועתיות, למידה כיצד להיכנס פנימה וגם איך לצאת החוצה. עלינו להתאמן גם כיצד לא יהפך האימון לגורם פיצול נוסף, אלא יהווה פתרון לסבל הנפשי שגורם הפיצול.

בהיותי מי שאני, גם אל תוך היוגה אני מביאה את הספקנות והביקורתיות. כמה טוב היה לקבל פה את חידוש האמון בעצמי, את ההבטחה ש"תלמיד טוב אינו בהכרח תלמיד מסופק. לעתים קרובות משהו מטריד אותו, הוא קצת נודניק"… למרות זאת, מצאתי אך מעט דברים שהטרידו אותי בספר. כמובן שיש בו הרבה עניינים מאתגרים, הרבה דברים לקחת לעבודה פנימית ולהתבוננות. להתאמן. אבל טרדה של ממש, כזאת שאני רושמת לצדה סימני שאלה והערות של ספק, גרמה לי רק פסקה אחת, ואחר כך השאלה איך היא מתיישבת עם אחרת. בהערה 'דע לאן אתה הולך' נכתב: "חלק מהדרך, חלק מהאימון הוא גם לדעת לאן אנחנו מכוונים את עצמנו. זה חשוב במיוחד במערבולות רגשיות. כשמשתוללת סערה גדולה אז לעתים אנחנו לא יודעים מה לעשות, מה לחשוב. ואם יש לנו כיוון בהיר הוא יכול להציל אותנו". איך? רשמתי בצד. ופעמיים: איך מוצאים כיוון? כי עד כמה שזה נשמע פשוט זה, הו, כה לא. שנים שאני מתחבטת ומתייסרת במציאת הכיוון. בסוף אותו פרק עצמו, בהערה 'בלי ידיעה' נכתב: "כשהולכים בדרך אז הולכים בה ולמעשה לא יודעים. לא יודעים ובכל זאת ממשיכים ללכת. לא משנה מה אנחנו חושבים, שאנחנו בעצם יודעים מעט מאוד. והדרך חושפת בפנינו גם את האי-ידיעה הזו וגם את הכוח להמשיך ללכת בה". אם כן, עצם הדרך וההליכה בה? ללא ידיעת כיוון שקודם נאמר שיכול להציל אותנו?

צניעות וכנות. בפרק האחרון מתארת אורית סן גופטה כיצד ליוותה אל מותם את אביה ואת תלמידתה ליאת ברמן, שלה מוקדש הספר. בעקבות מותו של אביה היא משתפת אותנו בכנות שדיברה אל לבי באופן מיוחד, בכך שלא יכולה היתה למצוא נחמה בנצחיות הנשמה-תודעה, ולא רצתה להתנתק מהכאב והאבל בעזרת מיני תיאוריות רוחניות של אי-היצמדות. הדיבור הרב במסורת על טבעה הנצחי של התודעה, הממשיכה אחרי הגוף המתכלה, היה גם לי תמיד קשה במיוחד. על אף הקושי העצום לא פחות לתפוס ולקבל שלא נשאר דבר אחרי מותנו. "הגוף והתודעה אחד הם", היא מצטטת את מורה הזן דוגן. ההתנחמות בנצחיות הנשמה על אף התכלות הגוף מתגלה ברגעי אמת כנחמה חלולה, היא כותבת. "על מנת לבסס את התודעה הרחבה עלינו לשבת, פשוט לשבת. אין טעם לדבר על נצחיות התודעה או המשכיות הנשמה אחרי שהגוף יתכלה. זו נחמה תלושה ובלתי מספקת".

גם באי-ההיאחזות מתאמנים דרך הגוף. "מלכת התנוחות" איננה עמידת הראש או עמידת הכתפיים, שכתר זה מיוחס להן לעיתים קרובות. התנוחה החשובה ביותר (בהסתייגות המתבקשת שאין זה כלל נכון לתת כאן ציונים), זאת שמתרגל.ת יוגה צריך.ה ללמוד לתרגל ראשית כול אותה, היא השאוואסאנה (תנוחת הגוויה). לא על שום מתיקות ההרפיה; לא על שום המנוחה לגוף, הרגיעה המאפשרת לו להטמיע לתוכו את כל שלמד באימון. אלא כי היא זאת שדרכה אנו לומדים, מתרגלים וחווים, לא להיאחז בדבר. להרפות. כך מתארת אותה אורית בדרכה המיוחדת: "יש רק תנוחה אחת בסופו של דבר, וזו שאוואסאנה (תנוחת ההרפיה בסוף האימון). כל מה שצריך לעשות זה ללמוד איך להניח לגוף, אז אפשר לזוז כמו שצריך". להניח.

הכנות המיוחדת של אורית סן גופטה בדיבור על הקשיים היא נדבך מרכזי בכך שהספר הזה כה מיוחד בחדירתו אל הלב. הרבה מעבר לקושי המוכר של המשמעת העצמית, של להביא את עצמנו להתאמן, עד כדי כך שפריסת המזרן מתוארת לעיתים קרובות כאסאנה (מנח או תנוחה) הקשה ביותר… אורית חולקת אתנו את הקושי והסבל שיכולים להיווצר דווקא מאימון טוב, כאשר נוצר פיצול בין האושר והשקט של התודעה בעקבות האימון לבין הכאבים הצצים מחדש "כשיורדים מהגג של התודעה הרחבה", או בפשטות יורדים מהמזרן, מה ש"עלול להעצים את הסבל, את הבלבול ואת אי-הנחת". אחרית הדבר של הספר, 'שיבה' – היא אולי התמצית המזוקקת של הכנות שבה מתואר הקושי הזה. נדיר לשמוע מורה ליוגה המספר על כך שהפסיק להתאמן. לאורית סן גופטה זה קרה פעמיים במשך שנות אימון רבות. בפעם הראשונה אחרי שנתיים, מתוך חשש מהטוב. דווקא ההתמסרות הביאה לאיום: שהתמדה ביוגה תהפוך אותה להוויה מרכזית בחייה ואלה שוב לא יהיו בידיה אלא נתונים לכוחות גדולים ממנה. הגעגוע לחיבור, לנוכחות של שקט, לגוף שמח, כדבריה, החזיר אותה להתאמן. (גוף שמח – אני מרבה לתאר את התחושה אחרי האימון ככזו שהגוף שלי מחייך מבפנים…). בפעם השנייה קרתה ההפסקה אחרי 12 שנות אימון, מתוך מה שהיא מתארת כמשבר אמונה קשה. התיאור שלה את המשבר הזה מפעים בכנותו ובאופן אישי התחברתי אליו ברמות עמוקות. אורית מתארת את הנפילות מהאימון, את התחושה שבמקום יציבות היתה נתונה לטלטלות, ואת תחושת הכישלון האישי המתעוררת מכך. בהליכתי שלי בדרך, חוויתי את הקושי הזה בעיקר כתסכול עמוק מכך שדווקא בזמנים שבהם הייתי זקוקה ביותר ליוגה, או לכלים אחרים שיכולים לסייע – היא לא היתה זמינה לי. הסערה היתה כה גדולה, עד כי אי אפשר היה להושיט את הגוף אל הדבר העיקרי שיכול לסייע להשקיט אותה, למצוא ולהחזיר אל המרכז הפנימי. הכול הרגיש לא שלם אלא שבור לחלוטין. המצב צריך להשתפר מעט, בטרם הכלים הללו יכולים להיכנס לפעולה. כך שהפסקות באימון שנבעו מבעיות בריאות, קשיים גופניים וטלטלות רגשיות, הובילו בחיי לתסכול כפול ומכופל. אורית חזרה להתאמן כי תלמידיה ביקשו שתשוב ללמד. זה היה הנס. השיבה אל האימון – בחוסר חשק, בקושי גדול, במעידה וברעד – גרמה לה גם להבין את סוד האימון. הוא לא הופך את התודעה ליציבה לגמרי, אך לבהירה ויציבה יותר מבלעדיו. הוא לא עושה שינוי מוחלט, אך מקרב. "יום אחרי יום, לאט לאט, הוא מבהיר אותי". מאז לא הטילה ספק באימון ולא פסקה ממנו: "כאשר ויתרתי על פירות האימון, קיבלתי את האימון עצמו, ועד היום די לי בכך". שכר מצווה – מצווה. ושכר אימון – אימון.

אורית סן גופטה מתאמנת כבר 40 שנים. זוהי הדרך של ההתמדה וההתמסרות שהיא חולקת אתנו בנדיבות כה רבה. "לשעות הרבות של האימון", היא כותבת, "יש אפקט מצטבר. התודעה חוזרת למרכז ומתמידה בכך, כמעט באופן אוטומטי. במובן הזה יש לאימון כוח עצום. לכן ההוראה הגדולה ביותר היא פשוט 'התאמן!'". ויש לראות בבהירות גם את הסכנה שהאימון עצמו ייהפך יעד להשתוקקות: "יש להתאמן, גם להתאמן באי-השתוקקות לאימון".

לאורית נאחל עוד שנים רבות של אימון. בצירוף תודה עמוקה והוקרה על המתנה יקרת הערך שהעניקה לנו בספר הזה. המקרב אותנו לא רק אל האימון אלא אל עצמנו. ואנחנו, אנחנו נמשיך להתאמן.

כל ביקורות הספרים