קרוא וכתוב

כשמתגלה פער בין ערכים מוצהרים למציאות, זה תמיד מתסכל. בשל היומרות המתבררות כחסרות כיסוי. וציפיות מוצדקות, שנוצרו על בסיס אותן יומרות מוצהרות, מתנפצות על קרקע המציאות. כשמדובר בערכים משמעותיים במיוחד, כמו אנושיות, הכלה וחמלה, שמתברר שמי שרוממותם בגרונו לא נוהג על פיהם – האכזבה עמוקה במיוחד. כשכל זה קורה בהקשר שאמור להיות הקשר של ריפוי – הפגיעה עלולה להיות אנושה. ולהצריך טיפול נוסף ולא פשוט, שיהיה עליו לשקם את האמון שאבד עוד לפני שיתן מענה לצרכים הריפויים.

יוגה היא פרקטיקה החדורה באתיקה. יש לה שפה אתית. לא רק שהיא איננה אינדיפרנטית מבחינה מוסרית, לא מדובר בפרקטיקה פוסט-מודרניסטית או ממבו ג’מבו ניו-אייג’י, שבו הכול הולך וכל התייחסות מושטחת לכדי “חוויה” ו“מרגיש לי” שהן שוות-ערך לכל דבר אחר. יש טוב ורע. ראשונה לערכי המוסר, או הסייגים (יאמות) ביוגה היא האהימסה (ahimsa) – אי-פגיעה.

באופן מעניין, ניתן לראות קשר בין הכלל של אהימסה, אי-פגיעה, לבין העיקרון הראשון באתיקה רפואית: ראשית כל אל תזיק/י (Primum non nocere). אבל ביוגה עיקרון זה נרחב יותר, וחל על כל שדות ההתנהגות של אדם עם עצמו ועם אחרים.

על היאמות אומר פטנג’לי ביוגה סוטרה:
“זו ההתחייבות הגדולה החובקת תבל, שאינה תלויה בלידה, במקום, בזמן, ובנסיבות.”
משמע, לא רק ערכי מוסר, אלא כאלה שהתוקף הנטען שלהם הוא אוניוורסלי.

במסגרת הפרשנות שלו ליוגה סוטרה, אומר ויאסה שכל היאמות האחרות – אמירת אמת, אי גניבה, פרישות ואי חמדנות – נובעות מאי פגיעה ומעצימות את מימושה.

היאמות מופיעות, כמובן, כבסיס לאמנת האתיקה של ארגון מורי היוגה בישראל, שהרי אלו ערכי הליבה של הפרקטיקה, העומדים ביסודה. אחד מכללי ההתנהגות למורי יוגה, הנגזר מאי-הפגיעה, הוא יצירת מרחב בטוח לתלמידים. זוהי אחריות ראשונית של מורה ליוגה.

והנה, אחד העקרונות הראשונים שנשכח בפועל הוא אותה אי-פגיעה. האהימסה. הפגיעות מתרחשות לרוב, בהקשרים שונים ומגוונים. ואינני מדברת על מעידות שהן חלק מהדרך האנושית. שאנו רואים ומצרים עליהן. אלא על פגיעות מכוונות או מתוך עצימת עינים והפניית מבט; התעלמות מן הזולת ומן החובה האנושית והאתית כלפיו; או הטלת האחריות לכך שנפגע עליו. והמרחב הבטוח? כאן כבר קראתי ושמעתי התבטאויות של מורי יוגה בנוסח “מורה ליוגה לא צריך ליצור מרחב בטוח לתלמידים, זה לא גן ילדים”. הערכים האוניוורסליים נהפכים ל“זה קוד ההתנהגות שלו, למי שלא מתאים שלא יהיה בסביבתו” כדי להגן על מורים פוגעניים ונצלנים. או “כאן זאת לא תרפיה קבוצתית” כדי סתם להשתמט ממחויבויות שאכן, אינן תמיד קלות. סביב חוגגים האשמת הקורבן, תקיפת הנפגעות, או סתם נקודות עיוורות בגודל של בלוק שלא מאפשרות לראות את הפגיעה. (אירוני במיוחד, יש לומר, שכן התבוננות והתכוונות לראייה בהירה וצלולה הן בעלות משמעות אדירה ביוגה). אותה פגיעה שפגעת אתה בעצמך, שנטלת בה חלק, או שמתרחשת בסביבתך ואת שותקת מולה ובכך לא מפסיקה אותה ומאפשרת לה להימשך.

כך נהפך הדיבור על אי-פגיעה לדקלום נבוב וריק מתוכן. לעג לרש.
כל-כך נפוץ, לדאבון הלב, עד כי מתחשק לומר “אהימסה שמהימסה”.

יש שיאמרו שאין זה אלא אנושי. אני אינני סבורה שיש להסכין עם הפער הזה.  בין הדיבור להתנהגות. בין מאמרים רהוטים שבהם מהללים הכותבים את ערכי היוגה לבין מה שמתרחש אצלם בסטודיו. כאבו של מי שנפגע בהקשר של הפער הזה גדול במיוחד. מדובר בפער שהולך ומתרחב שכן לא מדובר רק בערכים ערטילאיים כביכול, שנלמדו פעם בקורס מורים מטקסטים עתיקים, אלא במה שאמור להיות גישה לאימון. הווה אומר, גישה לחיים. דרך.

כנראה שגם ליוגה צריך לעשות reclaiming. אז כמאמר השיר, לא נוותר, נזכיר לה,“עד שתפקח את עיניה”. נכון יותר ייפקחו עינינו. וישוב הלב.

התרגום מתוך היוגה סוטרה הוא של אורית סן גופטה.

זאת הבחירה שלך להיפגע