שמעתי הבוקר בחצי אוזן מישהי שדיברה ברדיו על דיבור פוגעני המסתתר מאחורי התירוץ “זאת האמת שלי”. זה הזכיר לי שמזה זמן אני רוצה לכתוב על היבט אחר, אולי משלים בחלק מהמקרים: פגיעה בזולת המסתתרת מאחורי המנטרה “זאת בחירה שלך להיפגע”. מנטרה, משום שהיא משחררת את הדוברת מכל אחריות לדבריה. היא תגיד כל שעולה על לבה, בכל צורה. והנמען – זאת בחירה שלו אם הוא נפגע. תמיד יש אפשרות לבחור אחרת. “תסתכל על זה ממקום אחר”.
גם אם מקור הגישה הזאת הוא בכל מיני גרסאות של מה שאפשר לכנותו אולי “עידן חדש” וגישותיו הטיפוליות, היא חדרה עמוק לתוך מדעי הנפש הקונבנציונליים. אבל אולי היא היתה שם תמיד. באשר טיפול פסיכולוגי עלול להשאיר את האדם ברובד סוליפסיסטי כמעט של תחושותיו; כשהניתוק למעשה מהמציאות החיצונית מנומק בכך ש”את יכולה לשנות רק את עצמך”, לא אחרים. והשינוי הזה יבוא, לפחות יתחיל, מהרחבת שדה הראייה הפנימית. מכך שתראי כי יש טווח רחב יותר של אפשרויות לבחור מתוכן. ואז תוכלי לבחור לנהוג אחרת, להגיב אחרת. לא להיפגע: זאת בחירה שלך לעשות זאת ותמיד ביכולתך לבחור אחרת.
הקושי בגישה הזאת הוא בניתוק מהמציאות, כאילו לא קיימת מציאות חיצונית שיש בה בין השאר רשת של יחסים. או, למצער, התבוננות בה באופן עמוק ובלעדי דרך הפריזמה של המטופל וניסיון לשנות רק אותה. זהו היבט שיכול להעלות שאלות חשובות לגבי האחריות הכוללת יותר של בני אדם, מטופלים ומטפלים, למציאות החברתית הרחבה שבה הם פועלים וליכולת לשנות אותה. לכוחות פוליטיים, לכוח בכלל ולתפקיד שלו. גם במערכות יחסים מסוגים שונים שהמציאות מזמנת.
באופן קונקרטי יותר, זה משחרר את הדובר מכל אחריות לדבריו. מאחריות לפגיעה שהוא פוגע. איזה יופי! אפשר לומר כל שעולה על רוחי. מישהו נפגע? בעיה שלו. סליחה, בחירה שלו. ויש עוד בונוס: זה משחרר אותנו מהחובה להתנצל אם פגענו. מקסימום אני “מצטערת אם נפגעת. (אבל…)”. סליחה היא כידוע המלה הקשה ביותר. יתכן שברמה מסוימת גישה כזאת מסייעת לאדם להיפגע פחות ובכך מקלה עליו. אבל האמנם זאת תמיד בחירה שלו? האם לא נאמרות מילים פוגעניות שהאחריות להן היא לא על הנמענת הנפגעת מהן אלא דווקא על הדובר המשמיע אותן? אילו מערכות יחסים מעודדת גישה כזאת? איזו חברה? להתחיל את הריפוי בעצמך זאת גישה נכונה: “אם כל אחד ינקה את החצר שלו, העולם יהיה נקי”. אבל זוהי גישה שונה מאוד מאגוצנטריות; משחרור מאחריות כלפי האחר; אדרבה, יש בה לקיחת יתר אחריות על הפינה שלך, על עצמך. כולל על מה שאתה בוחר(!) לומר לאחרים.
לפעמים אולי נבחר לפגוע, או נהיה מודעים לכך שיש בדברינו פוטנציאל לפגוע גם אם איננו מתכוונים לכך. יתכן שיש סיטואציות שבהן זה אפילו נדרש לניקוי של מערכות יחסים. אבל חסכו מאתנו את הממבו ג’מבו של “זאת הבחירה שלך להיפגע” כאשר אתם פוגעים. לא פחות מבחירה של הנפגע זוהי אחריות של הפוגע.
יוער כי אינני דנה כאן בשאלה של פגיעה ברגשות בהקשרים פוליטיים והאם זהו בסיס מוצדק להגבלת זכויות של אחרים; עניין המוזכר כאן וכאן.
הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמת וכן לתורמת העושה זאת באופן קבוע.
קרוא וכתוב 
נעמה,
תודה על הדברים שכתבת.
האמירה -"זאת הבחירה שלך להיפגע" הרגיזה אותי מאז ומתמיד,
בתשובה אני אומרת – כשמרטיבים (ובצורה יותר בוטה – יורקים) עלי אני נרטבת,
לעידן החדש יש מנטרות רבות שמרגיזות אותי,
אולי אני שייכת לעידן הישן
המון תודות
דבורה
ורק לא לשפוך את התינוק עם המים ולבלשל דייסת כמו פוליטיקלי קורקט ו"פגיעה ברגשות", כי גם באופן האישי שעליו דיברת זה יכול להסתיים בסירוס.
ועוד משהו. סליחה בקשת ת-מ-י-ד תהיה הבחירה של הפוגע. כי אי אפשר לכפות סליחה יותר מאשר לכפות אהבה.
זה לא שחור-לבן, ויש שני צדדים לעניין האחריות.
כן, לעיתים זו אמירה שמנערת את האחריות מהאומר, וזה לא לעניין, אבל – במקרים רבים אפשר גם אפשר להשיב, ו/או לקום ולעשות מעשה.
כאן הבעיה היא בדפוס הקורבנות שמושרש עמוק למדי ברבים, ולדעתי הוא דפוס תרבותי. וכשנפגעים לא קמים נגד הפגיעה, אלא מטמיעים אותה, וכך זה ממשיך.
חקרתי זאת לא מעט כשעסקתי בחקר האושר, וניסיתי להבין מה דפוק בתרבות המערבית. ובין כל הגורמים די בלט עניין הקורבנות.
כדפוס, קורבנות אולי איננה בחירה מודעת. אבל אני מכירה הרבה אנשים שנוח להם בדפוס הזה, כי – – זה מסיר מהם את האחריות למצבם ולחייהם.
אני מסבירה על כך בספרי "מעבר לקשת זה כאן", ויש גם טיוטה באתר שלי: למה קשה לנו להיות מאושרים [מקווה שקיצור ה-url יעבוד]:
http://www.mat.co.il/Qox
בגדול, אני מסכימה איתך. אני מאמינה שיש בינינו רבים שהפנימו את דפוס הקורבנות ונוח להם עם זה. לא קל לצאת מדפוס התנהגות זה. אבל בשום אופן אין זה אומר שהזולת ה"פוגע" ייצא נקי מהפגיעה. בנוסף להתמודדות שלנו עם דפוס הקורבנות המושרש כל כך, יש די הרבה מקום להתנהגות אסרטיבית. יש להעיר באסרטיביות למקור הפגיעה – כלומר, להעיר הערה לסדר שבאה ממקום של אסרטיביות ולא של קורבנות.
כמו לכל דבר, יש שני צדדים. ישנם אנשים שעושים שימוש יתר בזכות להיפגע. למשל אנשים ש"נפגעים" מלבוש "לא צנוע" של אישה ברחוב. או אנשים ש"נפגעים" מפרופסור שמביע עמדה לא ציונית. היפגעות נעשית לעיתים קרובות כאמצעי להשתקה, או דה-לגיטימציה של הדובר בצד השני של הויכוח.
שים לב להערה בתחתית הפוסט: "אינני דנה כאן בשאלה של פגיעה ברגשות בהקשרים פוליטיים והאם זהו בסיס מוצדק להגבלת זכויות של אחרים; עניין המוזכר כאן וכאן."
מדובר באינטראקציות בין אישיות ובעיקר בגישה הטיפולית המנסה להסביר לאדם שאם הוא נפגע זאת בחירה שלו.
קראתי בעניין רב. מסכימה עם העמדה של נעמה. "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" אבל פגיעה היא פגיעה ולא מצב של בחירה. קודם כל היא משפילה וכואבת. ייתכן שאחר כך, אפשר לבחור מה לעשות עם הפגיעה. להתקרבן ולילל או לחפש מוצא טוב יותר…כן "לעשות מלימון לימונדה" – אבל לא לשכוח: קשה להתגבר על הכאב. ולכך הייתי שמחה למצוא מענה. ועוד עניין קטן: סוג פגיעות שנוחתות עלי מגוף ציבורי שאין לו שום מנגנון לברור. אופס. הנחתנו. תסתדרו עם זה. אין שקיפות. אין וועדת ביקורת או ערעורים. החלטות שרירותיות. יש בחירה?
באמירה "זו בחירה שלך להיפגע" אין "שחרור" של הדובר מאחריות אלא אמירה של הדובר עצמו שהוא אינו מוכן לקחת אחריות על הפגיעות שלו והוא אדיש להיפגעות הזולת והתשובה הראויה לאמירה כזו היא זו בחירה שלך לא לקחת אחריות למעשיך תתמודד איתה אני/אנחנו מכל מקום לא נפטור אותך מאחריות. ביסוד הסיטואציה המתוארת ישנה התייחסות כוחנית של הדובר לזולתו על ידי הפגנת אדישות לשאלה אם הזולת נפגע או לא. להתייחסות כוחנית יש להגיב בכוח [לא אלימות פיזית חלילה] ולא בוויכוח או בשכנוע .
תהליך ההפגעות הוא מאד מורכב כי הוא תמיד פוגע בסופי עצבים חשופים. הוא בעיקר קשור למטען שאיתו האדם נע. אבל ממה שאני רואה ומלמדת את ילדי, התהליך הזה הוא אישי, ז"א שהוא מהווה פרסולניזציה של המצב והעמדת ה"אני" במרכז (אגוצנטריות). אם נקח בחשבון שיכולים להיות כל המצבים הבאים: האדם השני ניסה להעליב אותי ונעלבתי, הוא ניסה להעליב אותי ולא נעלבתי, אבל גם הוא לא ניסה להעליב אותי ונעלבתי והוא לא ניסה להעליב אותי ולא נעלבתי. לקחתי דוגמא מהשרה ציפי לבני עליה קראתי באחד המאמרים בעיתון השבוע שבעת ישיבה מסוימת היא התבקשה לצאת החוצה כי לא התאימה לתוכן השאר. וחשבתי, היא שרת המשפטים, איך יכול להווצר מצב שלא תוכל להשתתף או לשמוע כל נושא שהוא. אבל אז העברתי את זה על עצמי וחשבתי שאם זה היה קורה לי, הייתי נכנסת "מתחת לשולחן" ובוכה יומיים. הרי המעשה נעשה אישי עליה, אין עורערין, והיא צריכה להחליט אם להפגע או לא. כדוגמא שניה, התארכה אצלי חברה אמריקאית מפלורידה שהחליטה (היא אמיצה) ללכת לבד לסופר המקומי. היא חזרה המומה ונעלבת כי כשהלכה עם עגלת המצרכים משהו התנגש בה כי הלך אחורה (הוא האשם), היא בגלל החינוך ממנו צמחה התנצלה, אבל הוא אפילו לא הסתובב לראות מה קרה. לי זה היה ברור שזה פער תרבותי: היא בחרה להעלב. אני לא אומר שאני לא נעלבת, אבל כשאני בודקת את המעשה בעיון אני רואה שבעצם אני יכולה שלא להעלב כי גם אם הוא אישי, הוא לא אישי נגדי. יש כמובן אין סוף דוגמאות שעולות בראשי, השתיים האלו הן המשמעותיות.
שתי הערות: א) טעות טייפו: התארחה כמוכן. וב) תקשורת, תקשורת, זה הבסיס לפתרון.
אהלן נעמה,
יש הרבה מן הנכון בדברייך, האמרה "זה בחירה אם להיפגע או לא" בהחלט לא מסירה את האחריות מן הפוגע. אבל השאלה היא באיזו סיטואציה?
הרי שיש הרבה אנשים שיחליטו (ואני מדגיש את המילה יחליטו) להיפגע מדבר ביקורת או מדעה מנוגדת לשלהם ואז הבחירה היא בידיים שלהם אם להיפגע או לא כי הצד הפוגע לכאורה לא באמת התכוון לפגוע אלא להבהיר נקודה מסויימת שלצד השני קשה לקבל אז האחרון מחליט להיפגע ובמקרה זה האחריות היא לא של הצד הפוגע לכאורה.
בכל מקרה הנקודה שלי היא שלמשפט "זה בחירה אם להיפגע או לא" צריך להתייחס באופן ספציפי לסיטואציות מסוימות כי מן הסתם שבאופן כולל הוא לא נכון. אף אחד שבקיא בתחום העידן החדש לא בא ואמר שלא משנה מה המשפט הזה הוא תמיד נכון.
[…] ממי שבחר להיפגע ממני" – הרי ידוע לכל ניו-אייג'יסט שפגיעה היא בכלל "בחירה" של הנפגע. ולפוגע אין שום אחריות לכך והוא יכול לרחוץ בנקיון כפיו. […]