קרוא וכתוב

בפרשת הקריקטורה הדנית שפגעה ברגשותיהם של מוסלמים דתיים, המאיימת להפוך למלחמת תרבויות, מתערבבים להם כהרגלם כמה וכמה עניינים. האם הפרסום מוגן? האם הוא ראוי? מהי פגיעה ברגשות? האם פגיעה ברגשות דתיים שוקלת יותר מפגיעה אחרת? האם דין פרסום בעיתון כדין פרסום חוצות? האם החשש מתגובות אלימות יש בו כדי להצדיק צינון דיבור? ולבסוף, התגובה הנאותה לפרסום בחברה דמוקרטית, והסטנדרטים הכפולים. יש גם דוגמא. מאוירת.

הגנה: אין זכות לא להיעלב

האם הפרסום מוגן על-ידי חופש הביטוי? אין ספק כי זכותו של העיתון היתה לפרסם את הקריקטורה. חופש הביטוי, כהרגלו, מוצא לו מקרים לאו דווקא מלבבים על-מנת לבחון אותו (או אותנו, נכון יותר). הזכות לחופש הביטוי כוללת גם את הזכות לפרסם פרסומים קלוקלים, דוחים וחסרי טעם. זאת להבדיל מפרסומים גזעניים. לאדם אין זכות מוגנת לא להיעלב, להבדיל מזכותו שלא יסיתו נגדו. שאלה שונה היא האם ראוי היה לעיתון לפרסם את הקריקטורה. ושאלה אחרת היא האם נבון היה לעשות כן. יש הטוענים כי התשובה לשתי השאלות האחרונות היא שלילית. יתכן. לעומת זאת, גישה כזאת של צנזורה עצמית היא דוגמא מובהקת לאפקט המצנן (chilling effect) של איסורים על חופש הביטוי. מובן כי אפשר לטעון שדבר לא היה נגרע לו הקריקטורה הזאת לא היתה מתפרסמת. אלא שזה איננו טיעון עקרוני נגד חופש הביטוי, המגן גם על פרסומים טפלים.
העובדה שהזכות קיימת לא אומרת, כמובן, שחייבים לממש אותה. אכן, יש לנו זכות לעשות גם דברים לא ראויים. אבל – וכאן אנו עוברים להיבט הבא – אולי פשוט לא ראוי לעשות זאת? מדוע לא להתחשב ולגלות סובלנות?

ראוּיוּת: המושג החמקמק של פגיעה ברגשות

אלא שגם שאלת הראוּיוּת מעלה קשיים רציניים. פגיעה ברגשות היא מושג חמקמק בהרבה מפגיעה בגוף או באינטרסים מוחשיים אחרים. זה לא אומר שהיא לא קיימת, כמובן. אבל על המבקשים לפסול את הפרסום הדני בטענה של פגיעה ברגשות מוטל נטל כבד של ביסוס מתי מדובר בפגיעה ברגשות, ומדוע (ובאלו נסיבות) פגיעה כזאת גוברת על זכויות מוגנות כמו חופש הביטוי שהוזכר לעיל. האם כל פגיעה ברגשות תצדיק הגבלה של זכות מוגנת? האם ראוי שעיתון לא יפרסם ביקורת משבחת למסעדה בשרית, שעלולה לפגוע בצמחונים? האם יישאר בכלל על מה לכתוב, אחרי שינוכו העלבונות הפוטנציאליים של כל אחד ואחת מהקוראים והקוראות? סובלנות פועלת לכל הכיוונים. יהיה נחמד אם כולם יתחשבו זה בזה, אבל אחד הדברים שצריכים ללמד אותנו החיים בדמוקרטיה הוא שאנחנו צריכים לחיות גם עם דברים שמרגיזים אותנו ואפילו פוגעים בנו.

שיקול: האם הדת צריכה לקבל מעמד מועדף?

השאלה הזאת היא אחת הקשות ביותר בכל הדיון בהגבלת חירויות ואיזון ביניהן. ההתנהלות הציבורית שלנו נותנת תשובה חיובית לשאלה הזאת כעניין מובן מאליו. הוא כלל לא כזה. מדוע מוכרת זכותו של אדם שלא רוצה לעבוד בשבת מטעמי דת לפיצוי ממעביד שמפטר אותו בשל כך, אך לא מוכרת זכותו הזהה של חברו לעבודה, שמבקש פשוט לצפות בכדורגל או לבקר במוזיאון?

מדוע ההעדפות הדתיות נחשבות לחשובות יותר מהעדפות אחרות? מדוע בעצם אנחנו לא מתייחסים אליה כאל העדפה כמו כל העדפה אחרת, בת-שינוי, אלא כאל אותן תכונות שאינן נתונות לבחירתו של אדם ולכן אסור להפלותו בגינן (כמו גזע, מין, מוצא וכן הלאה)? תשובה אחת היא כי באמת לא מדובר בהעדפה פשוטה והכרה בכך כי כמו לכל העדפה צמוד לה תו מחיר (או לחילופין, שאפשר להחליפה בקלות). אני קוראת לכך "העדפה מכוננת זהות". דת היא לא דבר שמוצדק לדרוש מאדם להחליף כדי לעמוד בדרישות מהותיות. זה לא אומר שאסור אף פעם ובשום נסיבות שמי שמחזיק בה לא ישלם מחיר על חלק מבחירותיו, כולל כאלו הנגזרות מהעדפה מכוננת זהות. גם הצמחונות שלי היא בחירה שאני לא מתכוונת לשנות, ושמגדירה את זהותי במובן חשוב. זה לא אומר שאדרוש מאנשים לא לאכול בשר לידי. בוודאי לא שלא יפרסמו בשר בעיתון. השאלה היא עד כמה בחירוֹת שלנו  – ואלו בחירוֹת – יכולות להטיל באופן מוצדק נטל על אחרים. זאת לעומת העדפות המכונות בספרות "טעם יקר", שאין שום הצדקה להטיל את מחירן על הזולת. אבל גם בהכירנו בכך שקיימות "העדפות כבדות", העדפות מכוננות זהות המטילות נטל גם על אחרים – לא מדובר רק בהעדפות דתיות. ולא צריך להיות להן מעמד מיוחס מבחינה זו על-פני "העדפות כבדות" אחרות.

זירה: עיתון לא חייבים להכניס הביתה

יש להבחין בין מה שנכפה על אדם כחלק משהותו במרחב הציבורי, כמו פרסומת חוצות, לבין מה שמתפרסם בעיתון שהוא לא חייב לקנות ואף לא לדפדף בו. הדרישה כי המזון המוגש במוסדות ציבור יהיה כשר – על-מנת לאפשר גישה אליהם והשתתפות בהם של אנשים שומרי מצוות – היא דרישה צודקת וסבירה. לעומת זאת אין לי ספק שאסור להטיל צנזורה על מחזות וסרטים בשל כך שהם פוגעים ברגשותיהם (ע"ע) של אנשים דתיים. איש איננו מכריח אותם לצפות בהם. גם לא להכניס לביתם את העיתון הדני. ההבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים היא מהותית בהקשר זה.

תגובה (ו): בדמוקרטיה מוחים, לא יורים

אין צורך להכביר מילים על התגובה האלימה ברובה של מוסלמים רבים ברחבי העולם לפגיעה הזאת ברגשותיהם. הם לא יסתפקו בפחות ממוות כעונש על כך, הכריז אחד. ויש כבר נפגעים בנפש. יש גם כאלו שחושבים אחרת, אבל רובם הגדול לא מעיזים לתת לכך ביטוי גלוי. אפרופו חופש הביטוי. מדובר כאן בתופעה מטרידה ביותר של תפיסת הדמוקרטיה כמקנה הגנה על רגשותיהם הדתיים אך לא על חייהם, גופם ורכושם של אחרים. הדמוקרטיה מספקת לנו דרכים למחות על פרסום פוגע, כמו על תופעות אחרות שאינן נושאות חן בעינינו. אפשר לכתוב מכתב למערכת; אפשר להפגין (הזכות המוגנת היא להתקהלות שקטה, לא להצתות ופגיעה אלימה); אפשר להסביר ולגייס דעת קהל; מותר גם להחרים מוצרים. הטענה כי מכיוון שנפגעתי מפרסום מותר לי לפגוע באנשים אחרים מצביעה על אי-הבנה חמורה של דמוקרטיה מהי.

תגובה (II): הסטנדרטים הכפולים

נכתב כבר על כך ששוועתם של אותם מוחים וסנגוריהם לא עלתה השמיימה כאשר פורסמו קריקטורות אנטישמיות לאין ספור בעיתונות הערבית וגם האירופית. אז האם מדובר כאן בעיקרון או בזהותם של הצדדים המעורבים? היתכן כי ההגנה הנמרצת על רגשותיהם של מוסלמים במקרה הדני לעומת שתיקה לנוכח דוגמאות פוגעניות אחרות, רבות מספור – בשם חופש הביטוי, האמנות או העיתונות – נעוצה בכך שכאן מדובר בקריקטורה המעליבה מוסלמים?
כשירות למי שסבורים כי העיתונות האירופית מפרסמת רק קריקטורות העולבות במוסלמים, כחלק ממסע אנטי-מוסלמי שהיא מנהלת, הנה רק דוגמא נגדית אחת. דוגמא המשקפת רבות אחרות שפורסמו בעיתונות האירופית, שלא לדבר על הערבית.

באפריל 2002 התפרסמה הקריקטורה הזאת בעמודו הראשון של העיתון האיטלקי לה-סטמפה.
הכיתוב בתרגום חופשי: "הם לבטח לא רוצים להרוג אותי שוב?!".