מרגל בין חברים – קים פילבי והבגידה הגדולה מאת בן מקנטייר. מאנגלית: כרמית גיא. עם עובד, 2015, 358 עמ'.
סיפורו של קים פילבי, מראשי המודיעין הבריטי וסוכן כפול שריגל לטובת ברית המועצות, הוא סיפור מסעיר. וספרו של מקנטייר עושה חסד לסיפור הזה. זהו ספר מרתק לא רק כי הוא פורש סיפור של ריגול ובגידה בצל מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, סיפור המוכיח שוב כי המציאות עולה על כל דמיון (ובדיון). אלא גם כי הוא פורש לפנינו בבהירות פרק היסטורי ופוליטי מאלף, מחדד תובנות על החברה הבריטית המעמדית, ומאיר ממד פסיכולוגי מעניין, שכן הוא עוסק באישיות מורכבת ומרתקת. הספר מתמקד בדמותו האניגמטית של קים פילבי ובניסיון לפצח את החידה שלה. ניסיון שלא עולה יפה עד הסוף, שכן פילבי מתגלה כמי שתמיד יש עוד שכבה של אמת או בדיה בסיפור שלו. ולקראת הסוף נראה כי הוא וחברו הטוב לשעבר לשירות המודיעין, ניקולס אליוט – המגיע להתעמת אתו ולספר לו כי נחשף ו"המשחק נגמר" – משחקים משחקים לא רק כפולים אלא משולשים ומרובעים. כך שהאמת – אם יש כזאת בכלל – נעלמת בשלל המראות שמהן משתקפות הדמויות.
התיקים הרשמיים טרם נפתחו במלואם, ולכן לעולם ירחף מסתורין מסוים על האירועים, כותב מקנטייר בהקדמתו לספר. עדויות צד ג' וסיפורים מנקודת מבט שבדיעבד, עיוותים אנושיים ושיבושים מכוונים המאפיינים מרגלים מיומנים – כולם הקשו על המלאכה. "רבות מה'עובדות' בסיפורו של פילבי עדיין נתונות במחלוקת נוקבת, ואין קץ למספר תיאוריות הקשר ולמיני התיאוריות האחרות". כאשר נתקל בדיווחים סותרים, היה עליו לפסוק לגבי מידת המהימנות של המקורות. זה איננו מדע מדויק, הוא כותב, אך הספר שכתב מתקרב כמיטב יכולתו לסיפור האמיתי. העדשה שהוא בוחר היא עדשת החברות האישית, שדרכה ניסה להגיע להבנה חדשה לגבי גיבורו יוצא הדופן. זהו ספר שסופו ידוע, מה שלא גורע כהוא זה מהמתח והעניין שבקריאתו. ספרו של מקנטייר על פילבי מבוסס על עובדות, אך נקרא כרומן מתח סוחף, ומשובח.
מהספר מתחוור עד כמה קל וחסר מכשולים היה תהליך ההתגייסות לשירותי המודיעין הבריטיים באותה עת, ללא שום הליך סינון או בדיקה רציניים. סיפורי ההתגייסות של אליוט ופילבי למודיעין הבריטי מדגימים יותר מכל את האופן בו פעל מועדון החברים, ה-Old Boy Network. אליוט כתב לימים כי "נוויל [סר נוויל בלנד – נ"כ] פשוט אמר למשרד החוץ שאני בסדר גמור משום שהוא מכיר אותי והוא למד ב'איטון' עם אבי". לפילבי, שהיה עיתונאי, נוצר הקשר דרך כתבת הסאנדיי אקספרס. וסגן ראש ה-MI6, ולנטיין ויויאן, שהכיר את אביו כשעבדו במשרד המושבות בהודו, ערב לו בנוסח שמקנטייר כותב כי הוא "ההגדרה המובהקת ביותר של רשת ה'אולד בויז' בבריטניה": "נשאלתי עליו, ואמרתי שאני מכיר את האנשים שלו"…
אבל כשפילבי גויס ל-MI6 הוא כבר היה סוכן סובייטי. לקומוניזם נכבש עת למד בקיימברידג', וכשדיווח ככתב ה'טיימס' ממלחמת האזרחים בספרד – המגייס שלו דחק בו למצוא עבודה בעיתונות – כבר פעל בשירות הסובייטים. החדירה לשירות החשאי של בריטניה היתה שלב מתבקש. כשנכנס לתפקידו כראש המחלקה לאיבריה בחטיבה "וי", החליט סגן מנהל MI6 להחליף מלה עם אביו, דמות ססגונית וסוערת בפני עצמה: "בארוחת צהריים במועדון שאל קולונל ויויאן את סינג'ן פילבי על נטיותיו הפוליטיות של בנו. 'הוא היה קצת קומוניסט בקיימברידג', לא כן?' 'אה, אלו היו שטויות של תלמיד צעיר', השיב סינג'ן פילבי בקלילות. 'עכשיו הוא משוקם'."
ה"שיקום" לא היה ולא נברא. לאחר מעשה, הציג עצמו פילבי כמי שהתנהל כל חייו בשני מישורים, האישי והפוליטי. "כאשר שני המישורים הללו התנגשו, היה עלי להעמיד את הפוליטיקה בראש". ופילבי לא רק ששיקר לנשותיו ולחבריו ובגד בהם ובארצו, אלא גם הביא לסיכול מבצעי ביון חשובים (ראשי המודיעין העריכו כי קשה לאמוד את מידת הנזק שגרם), ולמותם של אנשים רבים – סוכנים ואזרחים מן השורה – שדמם על ידיו. האדישות שבה הגיב לכך מצמררת, ומעידה גם על פן אפל באישיותו המורכבת.
הרולד אדריאן ראסל פילבי היה צ'ארמר. אדם כובש לבבות, שנון, בליין, איש רעים להתרועע, שהילך קסם על כל רואיו וקנה את אמונם. הכינוי "קים" ניתן לו בידי אביו, על-שם גיבור ספרו של קיפלינג. וכפי שכותב מקיינטר, ההלימה של הכינוי לאישיותו התגלתה רק כעבור שנים. קים הבדיוני ניחן בשתי אישיות נבדלות ("… אללה שנתן לראשי שני פנים"), וכמוהו היה גם קים פילבי אדם דו-צדדי. דו-פרצופי.
לבגידתו המונומנטלית של פילבי היו השלכות הרסניות גם על התפקוד של סוכנויות המודיעין, בבריטניה ובארה"ב. בבריטניה פנימה, בנוסף לחשדנות העצומה שהשתררה, היא העצימה את האיבה בין שתי זרועות המודיעין, MI6 (סוכנות הביון, המקבילה ל'מוסד' אצלנו) ו-MI5 (שירות הריגול הנגדי, המקביל לשב"כ). שליריבות ביניהן היה בין השאר גם בסיס מעמדי: משרתי MI5 נמנו עם המעמד הבינוני, ואילו המגויסים ל-M16 היו בוגרי בתי הספר הפרטיים ומה שמכונה אוניברסיטאות אוקסברידג'. בעוד שב-MI5 חשדו בפילבי שנים ארוכות, הרי חבריו ב-MI6, ברובם, עשו כל שביכולתם כדי להגן עליו עד שנחשף סופית. בארה"ב הביאה החרדה הקשה של ג'יימס אנגלטון ב-CIA, בעקבות הגילוי, לאובדן אמון טוטלי בבני אדם ולפראנויה שהובילה למסע ציד כפייתי וטיהור רחב היקף. מקנטייר כותב כי "הנזק שגרם לסי-איי-איי שבר שיאים, עד שהיו מי שהאשימו אותו שהוא עצמו חפרפרת סובייטית, המבקשת להחריב את הארגון מבפנים ביצירת אווירה של חשדנות משתקת".
פילבי נחשד כבר בתחילת שנות ה-50 ונקרא לשוב לבריטניה מארה"ב. הראיות נגדו לא היו חותכות דין כדי להעמידו לדין אך הוא אולץ להתפטר. אלא שמאוחר יותר טוהר שמו כ"אדם השלישי" (שהזהיר את מקליין כי נחשף, ובכך גרם לעריקתם שלו ושל בריג'ס למוסקבה בטרם הניחו עליהם השירותים את ידם). קטעים מצולמים ממסיבת העיתונאים שכינס פילבי לאחר מכן, שבה שיקר במצח נחושה, משמשים עד היום כחומר לימוד ב-MI6, כותב מקנטייר. לא די בכך, אלא שחבריו ב-MI6 אף הצליחו להחזירו לשירות.
המערכה האחרונה מתחוללת שנים אחר-כך בביירות, לשם נשלח פילבי בכובע כפול של עיתונאי ושל סוכן. אך עולמו של פילבי עמד להתנפץ. לאחר שבשירותי המודיעין עולים על כך שאכן שימש כמרגל סובייטי וסוכן כפול כל השנים, אליוט הוא זה המבקש לחשוף אותו ונשלח לצורך כך לביירות, למורת רוחם של החברים ב-MI5. פשרה האמיתי של מערכה אחרונה זאת נותר לא ברור. בבריטניה לא רצו להעמיד את פילבי לדין בעיקר מסיבות פוליטיות, וחשש לסקנדל שיפרוץ בעקבות ההגנה והטיהור להם זכה מהפוליטיקאים הבכירים ביותר. שירות המודיעין ביקש לערוך עם פילבי עסקה: הודאה שלמה ומסירת מידע מלא ומפורט על כל פעולותיו לאורך השנים, תמורת חסינות בפני העמדה לדין. פילבי מסר הודאה אך נותר ללא מעקב וערק למוסקבה, שם בילה את שארית חייו. האם, במה שנראה ככישלון מטופש של המודיעין הבריטי, התרשל אליוט בתפקידו ונתן לו לחמוק? האם אכן היכתה אותו בריחתו של פילבי בהלם, כפי שאמר, או שמא, על אף הזעם הרב שניצת בו לנוכח הגילוי, והתיעוב שהתעורר בו כלפי חברו הטוב משנים, סייע לו לברוח, במודע או שלא במודע? או שמא, כפי שמציע מקנטייר כקריאה סבירה נוספת, לא היתה זאת אלא פעולה מתוכננת של שירותי המודיעין הבריטיים, שאיבדו כל עניין בפילבי אחרי שהודה? גם לאחר שערק למוסקבה המשיך פילבי לנסות ולטוות את קוריו ולטמון מלכודות לחבריו לשעבר. אך כפי שכותב מקנטייר, "בין מי שחשבו שאליוט, ולא פילבי, ניצח בסבב האחרון במשחק, היה קים פילבי עצמו. הוא עזב את בירות סמוך ובטוח שהוא זינק; אך מאוחר יותר החל להאמין שהוא נדחף".
העניין האישי שלי בסיפור "מרגלי קיימברידג'" נולד אחרי שקראתי את ספרו המעולה של ג'ון באנוויל 'המוקצה' (The Untouchable), רומן נפלא שגיבורו מבוסס על דמותו של אנתוני בלאנט, שהיה פרופ' לתולדות האמנות, אוצר האמנות של מלכת בריטניה ואחד מחמשת מרגלי קיימברידג'. על הפרשה נכתבו ספרים רבים, מזוויות שונות, והיא נתנה השראה לספרי ריגול ולסדרות טלוויזיה. (אחרית הדבר לספר זה נכתבה בידי ג’ון לה קארה). 'מרגל בין חברים' משלים את התמונה בספר מרתק על הגיבור הראשי של החמישייה. האופן שבו סיכמה אלינור, אשתו השלישית של פילבי (מתוך ארבע), את תהייתה מי היה האיש שנישאה לו, יכול לשמש כלקח העיקרי של הפרשה: "איש אינו יכול להכיר באמת אדם אחר".
Ben Macintyre, A Spy Among Friends – Kim Philby and the Great Betrayal.
הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. אני מבקשת להודות לתורמת. כמו כן תודה למי שתורמת באופן קבוע לבלוג.
מרשה לעצמי להפנות לסדרה המעולה החפרפרת שעדיין ניתן לצפות בה באמצעות האינטרנט
מציעה כקריאת המשך את "פרק בחיי" של ברברה הוניגמן שהיא ביתה היחידה של אחת מנשותיו של קים פילבי. ספר מרתק שמאיר עוד פנים של התקופה ושל האיש. אמה של המחברת הייתה יהודיה קומוניסטית, בוהמיינית, ילידת וינה, דמות מאוד מעניינת.
פרק בחיי, ברברה הוניגמן, מגרמנית: דפנה עמית, עם עובד, 2008.