סוס אחד נכנס לְבָּר מאת דויד גרוסמן. הספריה החדשה 2014, 198 עמ'.
.jpg)
את 'סוס אחד נכנס לבר', שזיכה את גרוסמן ואת המתרגמת לאנגלית ג'סיקה כהן בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשבוע שעבר – לא קראתי לפני כן. (קראתי שני ספרים אחרים מתוך ה-shortlist של המועמדים לפרס). מיד למחרת אצתי לספרייה, ואת הספר, שבלעתי ממש, אהבתי מאוד. אני מציינת זאת משום שזה רחוק מלהיות המצב אצלי ביחס לחלק גדול מספריו של גרוסמן. כן אהבתי את כתיבתו המסאית, ב'הזמן הצהוב' וב'נוכחים נפקדים', ובעיקר אני מוקירה לו תודה גדולה כאינטלקטואל, על דמותו המוסרית מעוררת ההערכה, ועוד יותר מכך פשוט על האנושיות שלו. אבל מתוך יצירות הספרות שכתב, נדמה לי שמלבד 'עיין ערך אהבה' ועוד חלקים מספר או שניים אחרים – אל רוב ספריו לא התחברתי. יש ברבים מהם רעש יתר שמלווה את הקריאה, רעש שנוצר ממה שבאין מלה טובה יותר אקרא לו פטפוט. הספר הזה, לעומת זאת, הוא לא פחות ממבריק. הוא גם השאיר בי סקרנות גדולה לראות את התרגום האנגלי שלו (את המתרגמת אני מכירה), שכן קשה לתאר ספר קשה יותר לתרגום. ספר כל–כך ישראלי, גם בדיבור, בסלנג, וגם במה שהוא מרפרר אליו. אבל זוהי גדולתה של ספרות במיטבה – שהמקומי מאוד מקבל בה את המשמעות האוניוורסלית.
גיבורו של גרוסמן ב'סוס אחד נכנס לבר' הוא דובלה ג'י, בדרן שמופע הסטנדאפ שלו בנתניה הולך ונפרם, מתפרק יחד עם גיבורו, לנגד עיני הצופים שלו ועינינו, הקוראים, המצטרפים אליהם. כלוליין הוא מנסה לתמרן בין הבדיחות, המפנות את מקומן לסיפורו כילד בירושלים, בן יחיד להוריו, שהוזעק ממחנה הגדנ"ע בדרום ללוויה משפחתית. ואולי הסטייה לסיפורו האישי, סיפור הילדות שקרוב לוודאי זו לו הפעם הראשונה שהוא מספר אותו – מכוּונת ומתוכננת. שאם לא כן מדוע הזמין לערב הזה את חבר הילדות שלו, שופט בדימוס, שהוא גם המספר בספר. אמנם לא כדי "לשפוט" אותו הזמין את השופט, אבל בעצם כן. סוג של. דובלה רוצה שהשופט יגיד לו מה שראה. יותר מזה, הוא רוצה, כדבריו, "שתראה אותי". היש רצון בסיסי יותר מזה שהזולת יראה אותנו? יראה באמת? ולראות אדם אחר – זה לראות מתחת לפסאדה. "את הדבר הזה שיוצא מהבנאדם בלי שהוא שולט בו – אותו אני רוצה שתספר לי". אמנם השופט אומר לעצמו ש"אי-אפשר לומר אותו במלים […] זה כנראה העניין עם הדבר הזה". אבל ליבת הספר הזה היא דווקא מה שמילים מאפשרות. מסתירות אך גם מגלות, ובעיקר בוראות.
והדבר הזה שיוצא מהבנאדם בלי שהוא שולט בו, הליבה שלו, מה שנמצא בלב – הוא תמיד רגש עמוק, ולעיתים קרובות, אם אנחנו יודעים להביט היטב, על עצמנו או על אחרים – טרגי. הגדולה של גרוסמן כאן היא הליהטוט בין שני הרבדים האלה: של המילים המבדחות, המבדרות, והמילים החודרות ונוקבות, היורדות חדרי בטן.
הספר קריא מאוד, כפי שכבר אמרתי. הוא מהנה, סוחף, יש בו ממד מותח אפילו, אך לא מצאתי אותו מצחיק כלל. מתחת לכל זה מסתתר עצב גדול.
הליצן העצוב, הבדרן שבדיחותיו מסתירות טרגדיה, איננו המצאה או חידוש של גרוסמן, כמובן. אבל לאורך כל הספר לא עזבה אותי התחושה שלמרות שגרוסמן רחוק מלהיות בדרן, או מי שמשעשע אותנו, הרי הוא עצמו מי שמספר לנו סיפורים בזמן שלבו בלוויה.
