רשימת האימהות מאת גלי מיר-תיבון. עם עובד 2017, 263 עמ'
.jpg)
פשע נורא עומד במרכז הספר הזה. פשע שאודותיו נחקרים בבוקרשט באפריל 1945 שניים ממנהיגי היהודים ברומניה בתקופת השואה, זיגפריד שמעון יגנדורף ומיכאיל דנילוב, ניצולים בעצמם. הראשון מהנדס, השני עורך-דין. הפרוטוקולים של החקירות, מטעם "בית המשפט של העם" במסגרת "חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה" – מרכיבים חלק ניכר מספרה של מיר-תיבון.
את הפרוטוקולים שוזרים קולותיהן וסיפוריהן של נשים ושל ילדה, שעבורן לא היה זה נראטיב היסטורי-משפטי, אלא החיים עצמם. והיכחדותם של החיים.
יגנדורף עמד בראש הוועד היהודי, ודנילוב בראש המשמר היהודי, ובמשך תקופה קצרה החליף את יגנדורף בתפקידו כראש הוועד. מי אחראי לטרנספורטים של היהודים, אחרי שכבר הוגלו לחבל טרנסניסטריה, לשילוחם לעבודות כפייה איומות שמעטים חזרו מהן, או למה שהכול ידעו שהוא מוות ברעב? מי הכין את רשימות השמות ופיקח על האקציות (שנוהלו יחד בידי הז'נדרמים הרומנים והשוטרים היהודים), שנועדו למלא את המשלוחים כדי "לדלל" את אוכלוסיית הגטו? ובאופן מיוחד, מי נושא באחריות לרשימה המסוימת הנותנת לספר את שמו: לשילוחן לפצ'ורה של אימהות יחידות וילדיהן הקטנים, מי שלא נמנו עם הכוח העובד בגטו ולכן רק היו לטורח – אל מוות נורא בהרעבה?
השניים, יריבים מרים, מספרים גרסאות שונות, מנסים למלט את נפשם, מטיחים זה בזה את האשמה, ומודים בה חלקית מתוך מצפון דווי, בנפתולי סיפורם. שואלים: מי אתה, השופט החוקר, שתוכל להבין מה היה שם, וכיצד נאלצנו לנהוג כפי שנהגנו? וכיצד תוכל אתה – ובמובלע תוכלו אתם, הקוראים – לשפוט אותנו?
'רשימת האימהות' מפרק את הדיכוטומיה בין פושעים גמורים לקרבנות. כל העדים, כפי שכותב הסנגור בערעורו, "הם בו בזמן עדים וקרבנות, בסתר לבם הם גם נאשמים השואלים את עצמם יום-יום ושעה-שעה, הכיצד זה ניצלתי דווקא אני?".
גם יגנדורף וגם דנילוב הצילו אלפי יהודים. ובה בעת סייעו לשלוח אלפים אחרים אל מותם. כיצד בחרו? המפתח התבסס ברובו על השתייכות קהילתית גיאו-פוליטית ועל מעמד כלכלי שהיה להישרדותי. אפילו סופו של הספר איננו "סופי" או מוכרע. זהו ספר בעל שני סופים, המשקפים את גרסאות שתי הקהילות ששני המנהיגים מייצגים. הזווית שבה אנו מביטים על העובדות איננה קובעת רק על מה נתוודה בחקירה ומה נסתיר, אלא איך נתבונן באדם, ובעולם.
ב'רשימת האימהות' בוחרת מיר-תיבון להאיר את הזווית האפלה של השטחים ה"אפורים", שבנסיבות של אותם זמנים היו אף הם שחורים משחור. זוהי חשיפה צורבת של דילמות טרגיות, דילמות של רוע מוחלט והכרח לבחור, שמולן ניצבה ההנהגה היהודית. (מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה). והיא פותחת צוהר לשואת יהודי רומניה, שלא דובר בה רבות אצלנו, דומני. זוהי שואה יחודית, "תוצרת בית". הנאצים כמעט ואינם נוכחים בה. כמחצית מיהודי רומניה נספו בשואה, שהיתה "עבודה עצמית" של השלטון הרומני.
באורח מקרה יצא לי לקרוא בהפרש קצר שני ספרים של מחברים ישראלים על השואה, שמבחינה סוגתית יש בהם מן המשותף. 'רשימת האימהות' הוא ספר שונה מאוד מ'השתיקות' של יובל ירח, שכתבתי עליו לאחרונה. שני המחברים, עם זאת, מוּנעים מרצון לחקור את הסיפור המשפחתי העומד בבסיס ספרם, ולשניהם משותפת החירות הבדיונית שהם נוטלים לעצמם בכותבם ספרות, תוך התבססות על עובדות ותחקיר מדוקדק. המוטו שבחרה מיר-תיבון לספרה הוא משל קוצ'ינסקי: "כל המסופר בספר זה בדוי, אך כמעט כולו קרה".
על אף שאינו נעדר חולשות, זהו ספר מטלטל, המציג בפנינו באופן נוקב את השאלה שלא ניתן להימלט ממנה: האם אנחנו, במקומם, היינו יכולים לנהוג אחרת?
