קרוא וכתוב

פוסט אשפוז
אפשר גם אחרת, יש אפילו מה לאכול, אבל רופאים צריכים להזדהות בפני החולה.

הפעם שהיתי במחלקה השנייה (לקודמת לא הייתי חוזרת בעד כל הון שבעולם), והטיפול היה בהחלט שונה. כידוע, מי שקובע את רוח המחלקה הוא המנהל שלה. (ובמרפאה: הרופא. זאת הסיבה שהמרפאה המקומית נראית כפי שהיא נראית. ולא לטובה אם מישהו לא הבין). אז אפשר גם אחרת.

ובכל זאת, בעיה אחת היא בעיה רוחבית שאני נתקלת בה שוב ושוב: לא יתכן שרופאים לא יזדהו בפני חולים שהם מטפלים בהם! כן, גם בביקור הרופאים השגרתי, וודאי כשהם בודקים אותם בדיקה גופנית או מבצעים בגופם פרוצדורה כזאת או אחרת. יש לדעת שחובה על מטפל/ת להזדהות בפני החולה הן באמצעות תג זיהוי והן בעל-פה.
כך, סעיף 6 בחוק זכויות החולה קובע:

מידע בדבר זהות המטפל.
(א) מטופל זכאי למידע בדבר זהותו ותפקידו של כל אדם שמטפל בו.
(ב) המנהל הכללי יקבע הוראות בדבר דרכי הזיהוי של מטפל ושל עובד מוסד רפואי.

חוזר מנכ”ל 12/2001 בנושא “דרכי זיהוי מטפל ועובד בריאות” קובע בסעיף 1 איך צריך להיראות תג הזיהוי ואילו פרטים עליו לכלול, ובסעיף 2 – “זיהוי בעל-פה” – קובע (בס”ק 1) כי “כל עובד יזדהה בשמו ובתפקידו בפני כל מטופל לפני תחילת הטיפול”.

אבל שוב, מרביתם לא עונדים אפילו תגים (שבדרך כלל קשה לקרוא בכל מקרה). את באה לבדוק אותי? את לא חושבת שאת צריכה להזדהות בפני, בשמך ובתפקידך? זה אל”ף-בי”ת של תרבות, יחסי אנוש, נימוס, וגם חובה מקצועית. אבל יש לציין שטיפול בחולה מבלי שזה נעשה עלול גם להיחשב לתקיפה.

התגלית המרעישה של האשפוז האחרון היא שיש אוכל טבעוני בבית חולים! ואפילו סביר! חבל שהאחות שעושה קבלה בטרום-ניתוח לא יודעת מזה וכשלשאלתה אני עונה “טבעונית” היא מפטירה: “ירקות נוכל לתת לך”. ומוסיפה: “פיצוחים תביאי מהבית”… ובכן לא: האחיות במחלקה ראו שרשום “טבעונית” והזמינו אוכל בהתאם (תודה!). תפריט של ממש, מזין ומשביע. וטבעוני לגמרי, כן כן. אנחנו לא חיים על ירקות ופיצוחים.