השחקנית הראשית בסרט 'אזור העניין' היא התודעה של הצופים. התודעה האקטיבית, שממלאת את הפערים בין מה שנראה על המסך לבין מה שהם יודעים היסטורית שקרה מעבר לחומה.
שחקן מרכזי נוסף הוא פס הקול המופתי של הסרט, שעוזר לתודעה הזאת במלאכתה.
כשצפיתי בסרט, תהיתי איך היו רואים אותו אנשים שלא מכירים את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. שאינם יודעים שמעבר לחומה של הווילה עם הגינה היפהפיה שמטפחת הדוויג הס, המגדלת בה את חמשת ילדיהם שלה ושל רודולף, רוצחים באושוויץ באופן שיטתי בני אדם, שעולים בעשן הארובות השמיימה. הרצח הזה חודר לסרט בעיקר בפס הקול שלו, בתמונות הארובה המעשנת יומם ולילה והרכבות המגיעות ללא הפסק, וב”תזכורות” נוספות.
זה סרט מטלטל, אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה לפרשנות שאומרת שהצופים בסרט, כיוון שהם צמודים לתודעתה של הדוויג, נהפכים בצפייה בו לשותפים לפשע. כל כוחו של הסרט הוא בפער בין התודעה היודעת של הצופים לבין החיים הרגילים להפליא שמנהלים ההסים בצל הפשעים האיומים ביותר. הדחקה היא אפשרית, כידוע, אך הזעזוע ממנה הוא האפקט החזק ביותר של הסרט. זה לא שהדוויג לא יודעת: מסצנות שונות בסרט עולה שהיא יודעת היטב מה קורה "ליהודים מעבר לחומה", החומה הגובלת בגינה שבה היא גאה כל-כך.
גם ב'שואה' בחר לנצמן לא להראות תמונות של הזוועה. אבל להבדיל מ'אזור העניין', כל כולו היו עדויות עליה. כאן הבחירה היא להראות את חיי השגרה השלווים המתנהלים מרחק יריקה מהזוועות הגדולות ביותר. העדות היחידה היא התמונות מהמוזיאון באושוויץ שמובאות בסופו; בסצינה מצמררת שבה אנו רואים את עובדות הניקיון של המוזיאון שואבות אבק, שוטפות ומבריקות את הזכוכית שמאחוריה נערמים אלפי זוגות הנעליים והבגדים שנותרו כעדות אילמת לרצח העם.
The Zone of Interest ,Jonathan Glazer
קרוא וכתוב 
כתמיד, גם הרשומה הזו מרתקת. הרשומות שלך לעולם פורסות זווית ראייה ייחודית, מלאת תבונה ואנושיות.דעי שאני דורשת בשלומך ומייחלת לך בריאות שלמה, ומעולם מודה לך על כתיבתך.בחג העצוב הזה אני מאחלת לך וליקירייך חג שקט. שיהיה חג אוהב ומחבק ורגוע. ומי ייתן ונוכל לראות אביב, לחוש בפריחה, להתרפק בימים בהירים שיישאו אלינו בשורות טובות.
תודה רבה הלנה יקרה
מי יתן ויהיה חג חירות. לחטופים/ות ולכולנו.