קרוא וכתוב

ספרה של יופי תירוש הוא ספר חשוב ושופע ידע על תופעת הפרדת הנשים; הפרדה תוך אפליה, יש לומר, לשון אחר: סגרגציה, שפושה כאש בשדה קוצים בחברה הישראלית. תירוש – פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ועמיתת מחקר בכירה במכון הרטמן, וגם פעילה בולטת במאבקים ציבוריים לקידום זכויות אדם ונגד הפרדה מגדרית – מנתחת באזמל חד, ובשפה בהירה ושווה לכל נפש, את התופעה שמאיימת להסיג אותנו אחור שנות דור אם לא שנות אור. הספר הוא תרומה עיונית רבת ערך למאבק שהיא מובילה גם בזירות המשפטיות והציבוריות.

אחרי הקדמה, ופרק המציג תחנות מפתח של ההפרדה בין המינים בישראל, הספר אוחז שלושה חלקים: הפרדה והזכות לשוויון; אתגר הרב-תרבותיות; והפרדה בין המינים וההפיכה המשטרית. בסיומו רשימה מוערת של פסקי דין, ביבילוגרפיה קצרה לקריאה נוספת והערות.

תירוש מבססת בספרה את הטיעון שהפרדה לא מובילה לשילוב אלא להיפך, מובילה להפרדה נוספת במרחבים אחרים. היא מדגישה ש"לא צניעות ולא כבוד נשמרים באמצעות מנגנון ההפרדה, אלא מבנה היררכי שמשרת את השארת הנשים במקום שהוקצה להן, לכאורה מתוקפו של סדר טבעי". היא מסבירה את ההבדל בין מסגרות נטולות נשים לבין מסגרות לנשים בלבד – שאינן טעונות במשמעות של הדרת גברים אלא נועדו לספק מרחב מוגן מצורות נפוצות של פגיעה בנשים – אך גם מדגישה שלמרות שעקרונית הן אינן בעייתיות כמו מסגרות לגברים בלבד, יש עדיין להתייחס אליהן בזהירות שכן הן עלולות לספק לגיטימציה לאחרונות ו"לאפשר למשפט ולחברה להתנער מהחובה להגן על נשים שבוחרות במסגרת מעורבת". היא מתעכבת על הסימטריה הכוזבת שמציג השיח הרב-תרבותי, כאילו פגיעה ברגשותיו של אדם דתי שנאלץ להסכין עם הימצאות נשים במרחב שקולה לפגיעה בחירות ובזכויות של נשים, קובעת כי "החברה הישראלית שבויה בקסם הזכות לתרבות מבלי להגדיר את גבולותיה ולהכיר במחירה הפוגעני" וכי רב-תרבותיות בגרסה נטולת ריסונים ואיזונים מאיימת על הישגי הנאורות (שמתבררים כשבריריים), וחוזרת על האמת שאמורה להיות ברורה מאליה: "אדם שמעדיף לא לשהות במחיצת אחרים בשל השתייכותם הקבוצתית למין או לגזע כלשהם צריך לשאת במחיר העדפותיו".

תירוש אינה חוסכת את שבטה מהדיסציפלינה שלה, המשפטית. "למרות החשיבות הגדולה שהמשפט המודרני מייחס להסכמה", כותבת תירוש, "הוא מתערב בה כשההסתמכות עליה מתנגשת אנושות עם אינטרסים חשובים אחרים". אבל בעוד שבנסיבות אחרות המשפט מכיר פעמים רבות בגבולות כוחה של הסכמה – למשל באיסור המוחלט על מכירת איברים, או בחוקים לאיסור אפליה שאינם מתחשבים בהסכמה לה – הוא נאלם דום כשמדובר בהסכמה (במרכאות או לא) של נשים חרדיות להפרדה ולהדרה, לא בודק אם אכן קיימת הסכמה ממשית ולא מגביל את כוח ההסכמה במקרים של פגיעה קשה בזכויות יסוד. "בכל הקשר אחר של התארגנות קבוצתית, כשהמיעוט נמצא בסכנה של פגיעה בזכויותיו, המשפט מציע מנגנונים מפותחים ומתוחכמים להגנה על זכויותיו". ואילו בהקשר הדתי פוטר עצמו המשפט מכך באמצעות הנחה פשטנית, נמהרת ולא מבוססת, ש"מי שמשתפות פעולה עם ציפיות קהילתיות גם מסכימות להן הסכמה חופשית". זאת תוך התעלמות מכך שהסכמה ובחירה מעוצבות בנסיבות מורכבות. תירוש פוטרת באופן קל מדי לטעמי את ההפרדה בחברה הערבית כמדאיגה פחות כי אין בה שאיפה ואין בכוחה לשנות את המרחב הציבורי בישראל. במידת מה זה מזכיר את הטיעון שאין לפסול מפלגות מסוימות מלרוץ לכנסת בנימוק שממילא אין בכוחן להפוך לרוב ולכן הסכנה מהן פחותה. יש בעייתיות בהסתמכות על היבט מעשי כזה בדיון שאמור להיות עקרוני.

הביקורת של תירוש מבנית במהותה, וברורה: "על החוק במדינה ליברלית חלה חובה לעצב מרחבים ציבוריים וגישה להזדמנויות ולמשאבים באופן שוויוני (…) רשויות שלטוניות אינן רשאיות להקצות את הגישה הזאת כך שההבחנה בין נשים לגברים מובנית בתוכה". הניסיון לבסס הפרדה מגדרית, כהנגשה, על הזכות לשוויון, הוא כוזב ומטעה: "שימוש ברעיון השוויון כדי לקדם אפליה לוקה בסתירה פנימית". חד וחלק.

הדיון על נשים בצבא מציב את הבעיות במלוא חריפותן, משום שלהבדיל ממסגרות אחרות, גיוס לצבא הוא חובה בחוק במדינת ישראל. אבל נדמה לי שתירוש עוצרת לפני בחינת מסקנה נדרשת: האם לאור התיאור הנוקב של פגיעה בזכויות נשים במסגרת הצבאית כתוצאה מגיוס חרדים צריך אכן להיאבק לגיוסם? הממד העקרוני של הפתרון התמציתי שהיא מציגה בסיום הספר – הדרישה מכל מי שמבקש להשתלב בחברה הישראלית, בהשכלה, בתעסוקה, בצבא, בשוק הצריכה והתרבות, להסכין עם קיומן של נשים בחברה הישראלית בכל מקום, ודחיית כל דרישה להרחיק נשים כבלתי קבילה – לא נותן תשובה לשאלה זאת, שהרי החרדים ברובם הגדול לא מבקשים להשתלב בצבא וישמחו להמשיך לקבל פטור מכך.

בפרק הנוגע בהפיכה המשטרית טוענת תירוש כי "הפגיעה בנשים אינה סעיף אחד מני רבים ברשימת יעדי ההפיכה המשטרית", אלא "לב לבה של התכנית". גם אמצעי אפקטיבי וגם מטרה ראשית של ההפיכה. אינני בטוחה שהיא מבססת דיה את הטענה הזאת, אף כי מקומן של נשים בחברה הוא ללא ספק אינדיקציה חשובה למצבה. בכל מקרה אי אפשר שלא להסכים עם הטענה ש"אותה הכרה שהתחדדה בישראל ביחס לחיוניותה של הדמוקרטיה, ראוי שתתחדד ביחס לשוויון המגדרי" ועם כך שהמתקפות של הממשלה על השוויון והפגיעות בנשים ובלהטב"קים "אינן פחותות בעוצמתן ובסכנותיהן מהמתקפה על הדמוקרטיה וקשורות בטבורן לשמירה עליה".

יש לשער שתירוש לא רצתה להכביד על הקוראים עם מראי מקום רבים מדי, ולהשאירו כספר הפונה אל הקהל הרחב. ועם זאת לתחושתי חסרות בחלקו אסמכתאות רבות יותר לקביעות ולמידע רב הערך האצור בין דפיו, והקוראים היו יוצאים נשכרים מכך.

ולבסוף הערה אחת על צורה. עיצוב הספר, כמו של הסדרה כולה, אסתטי ונאה מאד (על העיצוב סטודיו קרן וגולן), אבל הבחירה בפונט בצבע כתום לכותרת הספר כשהיא על הרקע האפור של כריכתו גורמת לה להיעלם מעט ולא לבלוט דיה, וחבל.

תירוש תורמת רבות בספרה לא רק לדיון במגדר אלא גם לדיון בשוויון ("השבת של הדמוקרטיה" כלשונה).  
עם ספרים כמו 'הופרדנו כך' , כמו גם ספרו של מיכאל ספרד 'כיבוש מבית – מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית' (שיצא באותה סדרה של "קו האופק – ארון הספרים הישראלי"), וקודם לכן 'רודנות בחסות החוק' החשוב של קים ליין שפלי (שראה אור ב"תלם – במה לשיחה פוליטית אחרת") , קרן ברל כצנלסון ממצבת עצמה כבית לספרים המרימים תרומה משמעותית ורלוונטית לדיון מושכל בבעיות אקטואליות ומספקים להן מסד עיוני מעמיק.

כל ביקורות הספרים